|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
שבט אפרים זוכה לקדימוּת במינוי הנשיאים ובמניין בעת יציאת מצרים, בעוד מנשה חוזר למקום הראשון לקראת הכניסה לארץ. סיפור המסתתר בשני פסוקים בספר דברי הימים מסביר מדוע
|
|
יעקב מברך את אפרים ומנשה. ציורו של רמברנדט
|
|
|
|
|
שני פסוקים בספר דברי הימים מתארים מעשה מסתורי שהתרחש כאשר ישבו בני ישראל במצרים, ואשר אין לו כל זכר בתורה. אך כפי שנראה, ייתכן שלסיפור זה היו השלכות על מה שהתחולל מאות שנים לאחר מכן.
כאשר מגיע סופר דברי הימים לתולדות בני אפרים, הוא מציין: "וזָבָד בנו ושוּתֶלַח בנו ועֶזֶר ואלעד, והרגום אנשי גת הנולדים בארץ, כי ירדו לקחת את מקניהם" (דברי הימים א', פרק ז', פסוק כ"א). הפסוק הבא רומז מתי התרחש הארוע: "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים" - כלומר: היה זה כאשר אפרים עדיין היה בחיים.
הגמרא מוסיפה כמה מילים: "בני אפרים שֶמָנוּ לקץ וטעו" (מסכת סנהדרין, דף צ"ב, עמוד ב'). רש"י שם מסביר, שבני אפרים ישבו במצרים וידעו שהגלות תימשך 400 שנה, אך טעו בחשבון. הם חשבו שהמניין מתחיל מאז ברית בין הבתרים, בה אמר ה' לאברהם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" - אך למעשה החשבון מתחיל מלידתו של יצחק, 30 שנה לאחר מכן. כאשר מלאו 400 שנה לברית בין הבתרים, הסיקו בני אפרים שהגאולה צריכה לבוא ולכן יצאו ממצרים קודם הזמן - ונהרגו בידי הפלישתים יושבי גת.
מעניין שבפירושו לדברי הימים לא מתייחס רש"י לעניין חישוב הקץ ורק אומר: "והרגום אנשי גת, כי ירדו לקחת את מקניהם, ולא היו [בני אפרים] בקיאים במוצאי הדרכים ובמוצאי הארץ, והרגום בני גת הנולדים בארץ, כי הם [אנשי גת] היו בקיאים בארץ ההיא".
המהרש"א תוהה: האם בשל טעות בחישוב הקץ הגיע לבני אפרים עונש מיתה? והוא משיב, שחטאם היה אחר: "כבר הייתה השבועה בין אברהם ויצחק ובין הפלישתים, ואלו בני אפרים עברו על השבועה - שבאו לקחת מקנה אנשי גת הנולדים בארץ, רוצה לומר: מאותם שהיו אנשי השבועה עם בני אברהם ויצחק, ולכך הרגום על שעברו על השבועה שעימהם". הן אברהם והן יצחק כרתו ברית עם מלכי פלישתים, בה הבטיחו שלא לפגוע בהם ובזרעם. השבועה הייתה אומנם מוגבלת בזמן, אך בעת שבאו בני אפרים היא עדיין עמדה בתוקף, והפרת השבועה היא שחייבה אותם במיתה.
אלא שלא כל המפרשים מקבלים את ההסבר של חז"ל בדבר דחיקת הקץ, ולו רק משום שהדבר לא נאמר ואף לא נרמז בכתוב. המלבי"ם מפרש כפשוטו של מקרא: "יש מפרשים שבני אפרים ירדו לגת לקחת מקניהם ולכן הרגום אנשי הארץ, ויש עוד פירוש בזה. ועל כל פנים היה מעשה זה בעת שהיו במצרים, כי מבואר שאפרים היה חי עדיין, וזה כדעת חז"ל שיצרו ממצרים קודם זמן יציאת מצרים". גם הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום) פירש לפי הפשט: "הרגום אנשי גת הנולדים בארץ מצרים, כי ירדו בני גת לקחת את מקניהם". דהיינו: לפנינו סכסוך חומרי על השליטה במקנה, ולא עניין של גאולה.
|
|
כמיהה לגאולה או מאבק חומרי
|
|
כעת נחזור לסיפורם של בני אפרים שיצאו ממצרים. לפי ההסבר של חז"ל, בני אפרים כמהים לגאולה ולכן הם שוגים ומשלמים בחייהם. בזכות שאיפה זו ליציאה ממצרים, מקבל השבט את הקדימות בפרשות הקשורות ליציאת מצרים. אך לפי הפשט - כפי שמפרשים המלבי"ם והרלב"ג - המניע של בני אפרים היה חומרי גרידא. אלא שלארץ ישראל אין להתייחס בצורה כזו. "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה" - אומרת התורה על הארץ. לכן, כאשר מגיעים אל הכניסה בפועל לארץ, בני אפרים נדחקים, שכן תפיסתם שגויה, ומנשה חוזר לקבל את הבכורה המגיעה לו.
|
|
עוד נחזור לסיפור זה, וכעת נדבר על פרשת השבוע, פרשת "במדבר". בתחילת פרשתנו מצטווה משה למנות את הנשיאים, והסדר הוא רב-משמעות: נשיא אפרים נזכר לפני נשיא מנשה, למרות שמנשה היה הבכור. במיפקד התופס את מרכז הפרשה, שוב נמנה אפרים ראשון והוא המיוחס לאביו: "לבני יוסף לבני אפרים", אומרת התורה. אפרים גדול בהרבה ממנשה: 40,500 בני 20 ומעלה לעומת 32,200. אפרים מתמנה לראש אחד מארבעת הדגלים ואחיו מנשה נמצא באותו דגל כשבט מן המניין. וכאשר נחנך המשכן, נשיא אפרים מקריב ביום השביעי, ונשיא מנשה - ביום השמיני.
מצב מעניין נוצר בעת שליחת המרגלים. נציג אפרים הוא יהושע בן נון ומופיע חמישי, ואילו נציג מנשה מופיע רק שמיני. אבל בעוד שבמיפקד נאמר כאמור "לבני יוסף לבני אפרים", כאן ייחוס האב צמוד למנשה: "למטה יוסף למטה מנשה".
עוברות 38 שנים ובני ישראל ניצבים על סף הכניסה לארץ. שוב נערך מיפקד ושוב מתמנים נשיאים, וכעת מנשה תופס את הבכורה לכל אורך הקו. שבט זה מופיע תחילה במיפקד והוא הגדול יותר - 52,700 לעומת 32,500 בלבד לאפרים. ואילו כאשר מתמנים הנשיאים שיעמדו בראש העם בכניסה לארץ, זוכה מנשה גם לייחוס - "לבני יוסף למטה בני מנשה" - וגם לקדימות: נשיאו הוא החמישי במניין, בעוד נשיא אפרים הוא רק השישי.
מנשה ממלא תפקיד מרכזי בעוד שני ארועים חשובים מאוד הקשורים לכניסה לארץ. האחד: כאשר מבקשים ראובן וגד להישאר בעבר הירדן המזרחי, מצרף אליהם משה חצי משבט מנשה. נראה שלצעד זה היו שתי מטרות: להבטיח את הקשר עם השבטים שבארץ ישראל ולהקל את השליטה בשטח הנרחב שכבשו בני ישראל. השני: בנות צלפחד משבט מנשה הן שקובעות את התקדים לפיו גם בנות יכולות לרשת נחלה בארץ, ובזכותן ניתנים כל דיני הירושה לפרטיהם.
אנו רואים, אם כן, חלוקה ברורה מאוד. בפרשיות הסמוכות ליציאת מצרים, אפרים הוא המוביל. בפרשיות הקשורות לכניסה לארץ, מנשה הוא המוביל. ואילו בפרשת המרגלים - שהיא פרשת ביניים, הן הכנה לכניסה לארץ והן החטא שגורם להתמשכות תהליך היציאה - יש מעין איזון בין הקדימות הניתנת לאפרים לבין הייחוס הניתן למנשה.
|
|
| תאריך:
|
21/05/2009
|
|
|
עודכן:
|
21/05/2009
|
|
איתמר לוין
|
|
סרי לנקה הכריזה על ניצחון במלחמת האזרחים בת 26 השנים ועל חיסולו של מייסד ומנהיג ארגון ה"נמרים הטמילים".
|
|
|
|
|
דוח מבקר המדינה לשנת 2008 מותח ביקורת חריפה על הפערים החמורים בעלויות ובלוחות הזמנים של מיזם הרכבת "המהירה" לירושלים, בין התכנון לבין המציאות שאינה צריכה להפתיע איש. כבר היום מדובר בפיגור של 8 שנים לעומת התכנון, ובהוצאות גדולות בהרבה בהשוואה לתקציב המקורי. ספק אם הביצוע יושלם אי-פעם.
|
|
|
|
|
ידוע כי הרמב"ם חולק על המדברים [הפילוסופים הערבים בני זמנו], וכאן המקום לפירוט יתר בנושא זה, ומחלוקת זו קשורה לפרשת במדבר כפי שיובהר בהמשך.
|
|
|
|
|
אין כמו "יום ירושלים" כדי להתרפק על עברה המפואר של העיר שחוברה לה יחדיו, ובד בבד גם לקונן על שאיבדה את אווירתה הקסומה וצביונה המיוחד. ירושלים של היום איננה, למרבה הצער, זו של ימי תהילתה, ולא בשל חלוף השנים. רוח רעה מנשבת בה, ובמקום שתמשוך אליה המונים, הם שומרים ממנה מרחק.
|
|
|
|
|
במסגרת עבודתי נזקקתי לנתונים סטטיסטיים בעניין מסויים. על כן, ניגשתי לאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לחפש את הדרוש.
|
|
|
|
|
