פרשה זו נקראת תמיד לפני חג השבועות, זמן מתן תורתנו, ולכן ברור שהיא מהווה הכנה קרובה לקבלת התורה. מעניין לבדוק מה הקשר בין תוכנה של הפרשה ובין קבלת התורה. איזה מסר של הכנה מעבירים לנו הַמִּפְקָדים של שנים עשר השבטים, בהם נמנו כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, ושל שבט לוי שנמנה בנפרד, כָּל-זָכָר מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמַעְלָה. את המפקד של שנים-עשר השבטים ערכו, על-פי ציווי ה', משה ואהרן בהשתתפותם הפעילה של שנים עשר נשיאי השבטים. במקרים אחרים משה הסתדר לבד, אז למה היו צריכים כאן את אהרן ואת נשיאי השבטים? למפקד זה מוקדש חלק נכבד מן הפרק הראשון בפרשה, כאשר הנוסח חוזר על עצמו כמעט מילה במילה לכל אחד משנים-עשר השבטים.

המלים החוזרות על עצמן הן: לִבְנֵי (...) תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה--כֹּל יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה (...) כך וכך מספרם. לכאורה, חזרה מיותרת, לכאורה די לציין את העיקרון פעם אחת; שנמנו שמית, לפי שיוך משפחתי, לפי בתי אב, מגיל עשרים שנה ומעלה, ורק הכשירים לצאת לצבא. בשביל מה לחזור על אותם פרטים לכל שבט ושבט, לפני שאומרים את הסך הכל של מנין אנשיו? בסוף בא המנין הכולל של בני ישראל, מלבד שבט לוי: שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. יופי, אבל זה היה אז, מיד לאחר יציאת מצרים, בדורות הבאים המנין היה אחר - אז מדוע בכל דור, בכל שנה, אנחנו קוראים את אותו מנין לקראת קבלת התורה?

ובכן, כל שבט נמנה בנפרד, כהכנה להצבתו תחת הדגל, ובמחנה שאליו הוא שייך. על הפסוק (שיר השירים ב'): [ד] הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. אומר המדרש (רבה): בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר (תהלים סח) [יח] רֶכֶב אֱלֹקִים, רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. והיו כולם עשוים דגלים דגלים, שנאמר (שיר ה) דָּגוּל מֵרְבָבָה. כיוון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים, התחילו מתאווים לדגלים. אמרו, הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. אמר להם הקב"ה, מה נתאוויתם לעשות דגלים - חייכם, שאני ממלא משאלותיכם. מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו. יוצא שהקנאה שלנו בסדר של המלאכים, היא שזיכתה אותנו במחנות ובדגלים. אבל מה התועלת בזה, למה זה טוב? האם התארגנות במחנות ודגלים תהפוך אותנו למלאכים?

ובכן, אולי לא תהפוך אותנו למלאכים, אבל תאפשר לנו לבצע את המשימות המוטלות עלינו בעולם הזה, בצורה הטובה ביותר. כי כאשר התגלה ה' בהר סיני, היה ברור לכל השותפים למעמד שכאן ועכשיו מתחיל משהו חדש, משהו שלא היה קודם. עד עכשיו כל אחד הלך בשרירות לבו תוך התחשבות תועלתנית בזולת ובסביבה. לא הייתה התייחסות לרצונו של בורא עולם ומנהיגו, כי לא הייתה מודעות לעובדה שהוא מעוניין מאד במה שנעשה כאן על הארץ הגשמית. עצם ההתגלות, כאשר וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי ובמקביל וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקִים, החדירה למודעות של הנוכחים את העובדה שמכאן ואילך המציאות תהיה שונה מכל מה שהכירו עד כעת. שמכאן ואילך, בכל מעשה או מחדל אמורים להתייחס לעובדת נוכחותו של הבורא יתברך, וכל צעד צריך להיות מתאים לרצונו.

הבעיה היא שלא כל כך רואים את נוכחותו של הבורא יתברך בעולם הגשמי. שלכן נקרא שמו עולם, כי הוא מעלים בתוכו את האור האלוקי. אז אומנם צריכים להתייחס לעובדת נוכחותו ומעורבותו בעולם הזה, שכן היינו עדים לאירוע שבו וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי. מצד שני גם צריכים לשאוף להעלות את עצמנו אליו, לחתור בהתמדה להתקרבות אליו יתברך, שכן ראינו כי וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקִים והראו לנו את זה כדי שנשאף לאותה מדרגה של עליה אֶל-הָאֱלֹקִים, מתוך מודעות שזה קרוב מאוד, כי הוא כאן ומאפשר לנו להתקרב אליו. השאלה הגדולה היא, איך עושים את זה? איך שומרים על מתח קבוע של חתירה מתמדת אל עבר האין סוף, כאשר נמצאים בעולם הזה, שכאמור, שמו נגזר מן העובדה שהוא מעלים בתוכו לגמרי את האור האלוקי?

כשראינו את מחנות המלאכים - עלה בדעתנו הפתרון: דגלים ומחנות. כל דגל מעוצב כך שהוא נושא את המסר המיוחד שלו בעבודה הנדרשת מאלה המניפים אותו. וההשתייכות למחנה הנושא דגל - מעניקה לכל פרט את כוח ההתמודדות של המחנה כולו. כך, כמו בעבודת המלאכים, כל אחד מקבל עידוד וחיזוק מחבריו למחנה, ואף משכניו במחנה הסמוך, וכולם ביחד עובדים את ה' כרצונו.

אוי לרשע ואוי לשכנו

כעת נוכל אולי להבין מדוע היה צורך שבמנין הזה ישתתף אהרון וגם נשיאי השבטים. בעיני העם, משה עלה למדרגה כה גבוהה עד שלא בטוח שיוכלו לתקשר עמו. הוא קרוב כל כך אל ה' - שאולי כבר אינו מבין את הראש של העם, את אלה שעדיין אינם רואים אלוקות כל הזמן. אהרון יותר קרוב אל העם ויש בכוחו להעביר את המסרים בצורה שתהיה ברורה ומובנת גם לאנשים הפשוטים. אבל גם זה עדיין לא מספיק, כי לא אל כולם הוא יכול להגיע, לכן צורפו נשיאי השבטים לעריכת המפקד. כי במפקד הזה, העניין היה לא רק לקבל את מנין האנשים בעם. שעל כן הציווי אינו לספור או למנות וכדומה, אלא (במדבר א') [ב] שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ - הגביהו את ראש כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל. כאשר תפקדו בשמו כל אחד ואחד מבני ישראל - פקידה זו תגביה את ראשו, תעניק לו גובה רוחני נעלה יותר מזה שהיה לו לפני המפקד, וכך הוא יקבל באמצעותכם את הכוחות הדרושים לעבודת ה' ברמה הנדרשת לאחר הגילויים של מעמד הר סיני. זה נשמע יפה מאוד, אבל פסוק הכותרת של הפרשה אומר שהמפקד הזה היה כמעט שנה לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה למרגלותיו. הנה הפסוק: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. אז איך אנחנו אומרים שהמפקד הוא הכנה לקבלת התורה? אז זהו שמתן תורה לא יהיה עוד פעם ביוזמה מלמעלה. כעת אנחנו אמורים ליזום את קבלת התורה, ואז הקב"ה נותן לנו אותה בשמחה וברצון. וזה מה שעושה המפקד, מכשיר אותנו לקבלת התורה והמצוות, ביוזמה מלמטה.

אחרי המפקד הכללי, נערך המפקד הפרטי של שבט לוי. גם הוא חולק למחנות, שלושה בסך-הכל, כי זה מספר הילדים שהיו ללוי, והם הוצבו מסביב למשכן העדות שהיה מקום עבודתם. בני גרשון חנו למערב המשכן, בני קהת לדרומו ובני מררי לצפונו. ממזרח חנו משה ואהרון ובניו. בני ישראל חנו בריבוע מסביב למשכן העדות, ולמעשה מסביב לשבט לוי שחצץ בינם ובין המשכן. היו ארבעה מחנות של שלושה שבטים כל מחנה. מחנה יהודה למזרח, בשכנות למשה ואהרון ובניו, מחנה ראובן לדרום, בשכנות לבני קהת. מחנה אפרים במערב, בשכנות לבני גרשון ומחנה דן בצפון, בשכנות לבני מררי. מכאן, מהשכנות של מחנה ראובן לבני קהת, אמרו, "אוי לרשע ואוי לשכנו". שכן ממחנה ראובן נסחפו אחר קרח ועדתו ואבדו עמם.

מצד שני יש גם "טוב לצדיק וטוב לשכנו" שזה נאמר על מחנה יהודה שהיו שכנים למשה, אהרן ובניו, וזה הרבה יותר חזק מאשר הניב הנ"ל שהוא נפוץ יותר. מאיזו בחינה "אוי לרשע ואוי לשכנו"? ובכן, יש בזה כמה רמות של מודעות, התואמים לשלושה פירושים בהקשר של קרח עם בני ראובן. פירוש אחד אומר שהסכנה בשכנות רעה היא שכאשר הרשע חוטף את המגיע לו - השכן חוטף ביחד איתו כי הוא שכן. על השכן זו השפעה טכנית בלבד, הקירבה הפיזית עלולה לגרום רע לשכן שאולי אינו רע. פירוש שני מבטא סכנה עמוקה יותר, שהשכן יושפע משכנו הרע ויאמץ לעצמו את דרכיו. הפירוש השלישי מדבר על מצב בו עוּבְדַּת השכנות מלמדת שיש קירבה נפשית/רעיונית בין השכנים. שאחרת, מדוע בחרת לגור דווקא בשכנות לטיפוס הזה. ובתמצית, השפעת השכן הרע תיתכן ברמות שונות, עד כדי חשיפת הרוע אצל השכן או היסחפותו אל הרע, למרות שלפני כן הוא לא היה רע.

אלו שלושה פירושים, שלוש רמות שונות של הבנת הניב הזה, "אוי לרשע ואוי לשכנו". לעומת זאת, כאשר מדובר בצדיק ובשכנו, שם אין חלוקה לרמות. כי ההשפעה החיובית של שכן טוב על שכנו, קיימת בכל מקרה ומתגלה יותר בקלות מאשר במצב של שכן רע. והיא מתגלה בכל המישורים בהם עשוי אדם להשפיע על חברו, כמו שחז"ל מביאים לגבי מחנה יהודה שכלל גם את יששכר וזבולון (מדרש תנחומא): שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה. יהודה שנאמר (בראשית מ"ח): [י] לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. ביששכר כתיב (דברי הימים א, י"ב) [לג] וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל; רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם: והיו מסמיכין הלכה על פיהם. וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר: (שופטים ה) על שהיו שכניו (של משה) כלם נעשו בני תורה.

נו, לא תמיד יש לנו את הזכות לבחור את שכנינו, אבל בהחלט יש לנו היכולת להחליט איזה שכנים נהיה אנחנו. כשאנחנו נהיה שכנים טובים - אין סיכוי שיהיו לנו שכנים רעים.