|
טדי קולק ז"ל [צילום: עיריית ירושלים]
|
|
|
|
|
|
|
|
קולק הקפיד עד יומו האחרון בתפקיד להיקרא "ראש העירייה". אבל התושבים שחזרו ובחרו בו שוב ושוב כינו אותו מתוך כבוד "ראש העיר". קולק לא מחה על כך יותר מדי, אבל מפעם לפעם טרח, אולי לשם הרושם, להזכיר שהוא "בסך-הכל" רק ראש עירייה ואנשים חייכו לעצמם. נו באמת... | |
|
|
|
|
|
ה"פסטיבל" השנתי הסתיים. ארועי יום ירושלים, בירתנו המאוחדת לנצח חלפו. הרחובות נפתחו לתנועה, החיים בעיר חוזרים לשיגרה. עכשיו אפשר לרדת ממרומי ההצהרות והחגיגות למציאות האפורה, לעיר שרחובותיה אינם נקיים, לפקקי התנועה, לקשיי התחבורה, לבורות בכבישים, למערכת החינוך המקרטעת שהמשאבים המיועדים לה מתפצלים בין הזרמים: הממלכתי, החרדי, המסורתי ויש עוד.
ל"חבילת הבעיות" והקשיים האלה אפשר להוסיף את המתחים בין החרדים לחילונים ובין האוכלוסיה היהודית לערבית ולא פירטנו את הקשיים התקציביים וחלוקת נטל הארנונה הבלתי-שוויונית בין פלחי האוכלוסיה בעיר. לתפארת התיאור, צריך להזכיר גם, שעל הכל משקיף התורן הזקור לגובה, של גשר המיתרים התקוע בכניסה לעיר מפני שפרנסיה בעבר סברו שיתווסף לשבעת פלאי העולם ויהיה השמיני ברשימה. על כן, חשבו, מוצדק להשקיע בו מאות מיליונים מתקציבי הממשלה והעירייה...
בכל אלה ועוד אמור לטפל, לנווט ולגשר מי שהציבור בחר בו לעמוד בראש המערכת העירונית, הלא הוא ראש העירייה. בכלל לא פשוט ובכלל לא קל.
מאז מלחמת ששת הימים היו בירושלים כמה ראשי עירייה. היה טדי קולק ז"ל שכיהן תקופת חיים של 28 שנים בתפקיד הזה אליו נבחר שוב ושוב. היה אהוד אולמרט שכיהן תשע שנים ולמרות שהצהיר, בכל הזדמנות, שהוא רואה בתפקיד דרך חיים למען פיתוח וקידום ירושלים, ובשום פנים לא "קרש קפיצה" לתפקידים אחרים, עזב לפני תום הקדנציה השנייה לטובת תפקיד של שר בממשלה. היה גם אורי לופוליאנסקי, ראש העירייה החרדי הראשון, שכיהן רק קדנציה אחת ובתום חמש שנים אולץ שלא להציג מועמדותו לבחירה נוספת, בשל עסקה פוליטית שנרקמה בחצרות הרבנים החרדים. עכשיו נבחר לתפקיד ניר ברקת שמנסה להתמודד עם הקשיים והמורכבויות.