שמיעה ועשייה

לפי רש"י, קצת קשה להבין מה אירע וכיצד התרוממו בני ישראל למדרגה זו. רש"י אומר, שכל הפרשיה המתוארת בסוף פרשת משפטים, התרחשה למעשה לפני מתן תורה. כלומר: מקומה הכרונולוגי הוא בפרשת יתרו, אך התורה מסיבותיה שלה דחתה אותה עד כאן. בכך נאמן רש"י לקו הידוע של "אין מוקדם ומאוחר בתורה". אין עניינה של התורה ביומן אירועים או ברישום ההיסטוריה; התורה עוסקת במוסר ובמצוות, ואת התיאורים הסיפוריים היא מכפיפה למטרות-על אלו.

לעומת זאת, הרמב"ן הולך בשיטה שאם אפשר ליישב את הכתובים לפי סדרם - יש לעשות זאת. את הכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא סבור שיש לשמור רק למה שנוכל לכנות "מצבי חירום", כאשר אין דרך אחרת להסביר את הכתוב.

במקרה שלנו, הוא אומר, אין שום סיבה שלא לומר שהארועים התרחשו בדיוק בסדר בו הם מתוארים. בני ישראל הגיעו להר סיני וקיבלו את התורה. לאחר מתן תורה, ביום ו' סיון עצמו, עלה משה להר סיני ושם קיבל את כל פרשת משפטים. בו ביום ירד ומסר לעם את דברי ה' (שלא במקרה מכונים "משפטים") ולמחרת ערך את טכס הכניסה בברית המתואר בסוף הפרשה: הקרבת קורבנות, הזאת דם על העם וקריאת ספר הברית. כאשר טכס זה הסתיים, שב משה להר סיני ושהה בו 40 יום ו-40 לילה, במהלכם הצטווה על בניית המשכן, ואשר הסתיימו עם חטא העגל.

המחלוקת בין רש"י לרמב"ן בנקודה זו אינה היסטוריוגרפית אלא בעלת השלכות מרובות. הבולטת שבהן היא שאלת מקומו של המשכן. אם נאמר שהציווי עליו היה רק לאחר חטא העגל (כפי שממשיך רש"י לנוכח שיטת "אין מוקדם ומאוחר בתורה"), הרי שהוא מעין "ויתור" של ה' לנוכח חוסר יכולתם של בני ישראל לעבוד אותו בצורה רוחנית בלבד. אך אם נאמר שהוא ניתן לפני החטא, הרי שיש לו ערך ויסוד משל עצמו.

השלכה נוספת מחזירה אותה לעניין ה"נעשה ונשמע". כאמור, בפעמיים הראשונות בהן שמעו את דבר ה', התחייבו בני ישראל לקיימו במילה "נעשה". רק בפעם השלישית אמרו "נעשה ונשמע". מה השתנה? לשיטתו של הרמב"ן, אולי אפשר לומר: מתן תורה. הרושם העצום של המעמד הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית הוא שהביא את בני ישראל למדרגתם של המלאכים. אומנם גם מיד לאחר המעמד אמרו רק "נעשה", אבל ייתכן שהיה צורך בעוד יום אחד של הפנמה עד שאמרו "נעשה ונשמע".

לעומת זאת, לשיטת רש"י צריך לחפש הסבר אחר, שהרי רש"י אומר ששלוש האמירות היו לפני מתן תורה. לדעתו, האמירה "נעשה ונשמע" באה בה' סיון, יום לפני מתן תורה. אם כך, מה גרם לה?

נראה שהתשובה נעוצה במה שהתרחש ממש בסמוך לפני אותה אמירה. בימים הקודמים, העם פסיבי לחלוטין. משה בא ומכנס את הזקנים, והללו מעבירים את דבר ה' לעם. התגובה, כאמור, היא "נעשה". אבל בבוקרו של ה' סיון (לשיטת רש"י) או ז' סיון (לשיטת הרמב"ן) קורה משהו אחר. הבה ונראה את הפסוקים במלואם.

"ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלָמים לה' פרים. ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָנות וחצי הדם זרק על המזבח. ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".

לראשונה, יש כאן פעילות גם מצד בני ישראל. "נערי בני ישראל" - הם הבכורות ששימשו בכהונה עד חטא העגל - נשלחים בידי משה ומקריבים קורבנות לה'. אלו הם הקורבנות הציבוריים הראשונים של עם ישראל, להבדיל מקורבן הפסח שהיה קורבן יחיד. יתרה מזאת: אלו הם הקורבנות הציבוריים לה' הראשונים בהיסטוריה; עד כאן ראינו רק קורבנות יחיד, כמו של קין והבל וכמו של נח. כאשר בני ישראל עושים פעולה ממשית של עבודת ה', הם יכולים להתעלות למדרגה של "נעשה ונשמע".

שימו לב להשלמה המעניינת. כל עוד בני ישראל רק שומעים מפי משה, הם אומרים "נעשה". ברגע בו הם עושים בעצמם - הם אומרים גם "ונשמע". הדברים תלויים זה בזה. היכולת לעשות תלויה בשמיעה; היכולת לשמוע תלויה בעשייה.

כמו תמיד, גם לפרט זה יש משמעות מוסרית לדורות. אדם יכול להגיע למדרגות נאות בעזרת גורמים חיצוניים, בהקשבה, בנכונות, בציות. אך למדרגות הגבוהות באמת - רק הוא יכול להביא את עצמו. אפילו שמיעה של דבר ה' מפיו של משה רבינו, אינה שקולה כמו פעולה של ממש במו ידיו של האדם.