(הדברים הבאים מתייחסים למאמרו של אנטואן שלחת, ב'מגזין' של 'מעריב' מיום 27.5.09 וקצת מרחיבים את היריעה).
אם, סוף סוף, תאסור ישראל לחגוג בתוכה את הרג בניה שנפלו על הקמתה, יהיה זה אך סימן מובהק לכך שהיא מתחילה להתעשת ולהפוך "נורמלית".
יום 'הנכבה' כמו "הנכבה" עצמה הוא "פטה מורגנה" – הוא סמל ואין בו ממש. אין בו ממש משום ש'הנכבה' אינה אירוע חד-פעמי, כמו, למשל, יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הלא הוא יום העצמאות. יוזמי 'יום הנכבה' מנסים, כפי שהם עושים כבר זמן מה באופנים שונים, להפוך ל"יום קדוש" אחד את מכלול ארועי הכשלון הערבי, בניסיון המתמשך למנוע מהעם היהודי להקים מדינת-לאום משלו במולדתו ההיסטורית. מדוע צריכה ישראל להתיר זאת? שהרי לא כאב אמיתי מנחה אותם בכך, אלא הרצון להתריס, לקשור משמעות שלילית ליום העצמאות של מדינת ישראל היהודית, לחבל ביסודות הלאומיים של מדינת ישראל היהודית וליצור חיץ נוסף בין המדינה והרוב היהודי שבה, לבין המיעוט הערבי. אין שום סיבה אחרת לבחירת לרעיון לבחור ביום העצמאות כיום הנכבה. צעד זה, כמו צעדים אחרים, כגון הנסיונות לקדם אג'נדה הדוגלת בהפיכת המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה – מכוונים למטרה אחת: חיסול מדינת הלאום היהודי. גם הטענה המשתמעת מכותרת מאמרו של שלחת היא ממין אותה מגמה, במשתמע: "יותר יהודית" = "פחות דמוקרטית" ו"פחות דמוקרטית" = שלילי. ומכאן: "יותר יהודית" = שלילי.
תשובתי היא: ישראל אינה צריכה להתיר זאת בשום אופן ומשום בחינה. ישראל היא מדינה יהודית; כך הוקמה וכך תישאר. מי שלא נוח לו בכך, אינו חייב להיות אזרח בה, אינו חייב לחיות בה ואינו חייב לאהוב אותה. אבל אסור לו לפעול נגדה אם אינו רוצה להחשב אויב.
שבענו התרסות, שבענו בקורות צבועות, שבענו פסיחה על הסעיפים, והגיע הזמן לחשבון נפש אמיתי, והוא חייב להיות דו-צדדי: יהודי וערבי. איננו מוכנים לקבל עוד את זעקת הקוזאק הנגזל, משל בכל הרעות צריכה לשאת ישראל, ולערבים שמור תפקיד אחד: הקטגורים הנצחיים של תנועת התחיה הלאומית היהודית. חשבון נפש זה צריך לעסוק ולהסדיר את היחסים בין הצדדים וצריך לנבוע מהמציאות בה אנו חיים, ורוצים להמשיך ולחיות. איננו מתכוונים להחזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה כשם שלא ניתן להחיות את המתים שנפלו. איננו יכולים למחוק את היוזמות הערביות לחיסול ישראל, משל מעולם לא היו. אם תמשכנה יוזמות שליליות, יהיה השם שינתן להן אשר יהיה, לא יתאפשרו חיים משותפים, והמציאות תאלץ להכריע כיצד תיפתר בפועל הבעיה. אם נשאיר מאחור את העבר ונחפש מודוס ויונדי חדש לעתיד, מציאותי ועכשווי – יש סיכוי, גם אם אינו גדול וביצועו אינו פשוט.
במציאות קיימת מדינת ישראל, שקמה כמדינה יהודית, באמצעות התנועה הציונית. התנועה הציונית היא תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי ולא יתכן שום הסדר עם הפלשתינים אם לא תוכר על ידם ככזו. זכות ההגדרה העצמית שלהם תתמוסס אם לא יקבלו ולא יכירו בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. מדינת ישראל קמה כמדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי. אין זה מקרה שסדר דברים זה נכתב במגילת העצמאות – יהודית קודמת לדמוקרטית, אבל שתיהן הולכות יחד, כמעט בנשימה אחת. ייחודה של מדינת ישראל הוא היותה מדינה יהודית ולא היותה מדינה דמוקרטית. דמוקרטיות יש רבות, מדינה יהודית יש רק אחת. דמוקטיות לובשות פנים וצורות שונים, ומשום שאינן יצירה יהודית אותנטית, יכול כל בר-בי-רב לפרש מהי הדמוקרטיה הרצויה בעיניו. מדינה יהודית היא יצירה יהודית, והזכות להגדרתה שמורה לעם היהודי, ולו בלבד. הציונות לא הגדירה גבולות כמטרה מדינית קונקרטית, הגם שקבעה את ארץ ישראל כטריטוריה ההיסטורית בה יוגשם חזון המדינה היהודית. משום שלא הגדירה גבולות, ביקשה במשתמע ליישב סוגיה זו עם שכניה של מדינת הלאום היהודי, במו"מ, אם יאותו. יישוב סוגיה זו אינו תנאי מבחינת התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עצם העיקרון של היות ישראל מדינת לאום יהודית, הוא קביעה מפורשת, שעליה אין מקום לדיון.
למען הסדר הטוב ראוי להדגיש, שהתנועה הציונית עדיין לא סיימה את תפקידה ההיסטורי, ומטרתה העקרית כיום היא ריכוז העם היהודי, או לפחות מרביתו, במדינת ישראל. זהו גם אינטרס ישראלי ממדרגה ראשונה. לפיכך, כל מי שמבקש לערער על תוקפה של הציונות, מערער למעשה על זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו וגם פועל נגד ישראל. כל מי שעושה כן הוא אויב פוטנציאלי - כאשר הוא חושב כך, אין מי שיכול למנוע זאת ממנו; כאשר הוא פועל כך, בדרך כזו או אחרת, הוא מציב עצמו במעמד של אויב בפועל, וכך חייבת מדינת ישראל להתיחס אליו.
ערביי ישראל רשאים לראות עצמם עדה נפרדת ועצמאית מכלל הציבור הערבי במרחב הלבנט, אבל גם כחלק מהעם הפלשתיני. ערביי ישראל קיבלו, משיקולים הומניים בעיקר, אזרחות ישראלית אוטומטית בשעה שקמה מדינת ישראל, וחרף העובדה שרבים מאוד מהם ניהלו נגדה מערכה מדינית וצבאית עקובה מדם. ראוי לציין שהיו גם כאלה שהושיטו לה יד ובקשו לחיות עימה בשלום, ובהם הדרוזים, הצ'רקסים וחלק לא מבוטל מהבדואים. תחת נטל הלחימה, קליטת העלייה, הבעיות הכלכליות ועוד, לא התפנתה מדינת ישראל למסד את יחסיה עם הציבור הערבי שקיבל אזרחות. יודגש: קיבל אזרחות בהסכמה ולא בכפייה, ובעצם לא נתבע לדבר בתמורה, שלא כמו הציבור היהודי, למשל. על-כן, הגיע הזמן למסד יחסים אלה. הגיע הזמן לא משום שפתאום אצה לנו הדרך, אלא דווקא משום שלערביי ישראל, בעיקר למוסלמים שביניהם, אצה הדרך. מאז החליטו לראות בעצמם 'פלשתינים', הם אינם מסתפקים בהזדהות פסיבית ואמוציונאלית עם גורמים אנטי-ישראלים ועוינים לישראל שמעבר לגבולות המדינה, אלא גם משתפים עימם פעולה בצורות שונות. היקפן וחומרתן של פעילויות אלה הוכלים וגדלים, ובנקודות מסויימות, כגון בהתרסה החדשה, המבקשת לראות ביום העצמאות גם יום נכבה, הם מתחילים לעבור את ה"קו האדום" שבין היותם נאמנים למדינה וחלק ממנה - תנאי לקבלת אזרחות בכל מדינה נורמלית, לבין התנגדות אקטיבית למדינה ו"נאמנותם לעמם". זאת יש לזכור, ש"עמם" ברובו, מוגדר עדיין – עפ"י בחירתו – אויב מדינת ישראל, שאינו מכיר בה, ביהדותה ו/או בזכותה להתקיים; שני הדברים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. ישראל העניקה אזרחות לערבייה בעת הקמתה, אבל מעולם לא התירה ולא התכוונה להתיר להם לפעול נגדה כקבוצה אתנית או לאומית. האזרחות היא מעמד אישי. אם דברים אלה דורשים הבהרה בחוק הישראלי, יש לעשות זאת ללא דיחוי; משום שכאמור, לא לנו אצה הדרך, היא אצה ל"מרעילי הבארות.
אזרחות בלי נאמנות – צביעות
יש הטוענים – לרוב הם הצבועים שבחבורה – שאזרחות אין פרושה נאמנות למדינה, אלא שמירה על חוקיה, ואין חוק המחייב בנאמנות, או בכיבוד זכותו ורגישותו של הרוב וכ"ב. מלבד העובדה שזו טענה מתחסדת וצבועה, היא גם מנוגדת לשכל הישר, ומובילה לעימות בלתי-נמנע בין המיעוט הדוגל בה לבין הרוב היהודי-ציוני השולל אותה. היא מנוגדת לשכל הישר משום שאותו טיעון יכול לעמוד גם לפרשנים הצבועים שמנסים להחזיק בחבל בשני קצותיו: לטעון לזכות לאזרחות בתוקף הולדתם במקום מצד אחד, ולזכות לפעול נגד המדינה ו/או נגד אופיה הלאומי כפי שהוגדר בעת הקמתה ונתמך ע"י רוב מוחלט של אזרחיה, כחלק מהזדהותם הלאומית, מצד שני. כאשר ניתן להסתפק בנורמות מקובלות, לעיתים אין צורך בחוק, אולם כשאין די בכך, יש לדאוג לחקיקה מתאימה. חוק שימנע חריגים אלה הוא פתרון ביניים עד אשר יעוגנו הדברים בחוקה. אם מותר למיעוט לפעול בריש גלי נגד רצונו ורגשותיו של הרוב, מדוע אסור לרוב לפעול נגד מגמות אלה של המיעוט – היכן כאן השכל הישר והצדק הטבעי?!
לטעמי, אסור לישראל לגלות סובלנות, שבמקרה זה היא חולשת-דעת, נגד המגמות המבקשות לקעקע מבפנים את המדינה בדרכים שונות ומשונות. אויבי ישראל אולי לא יאהבו זאת, אבל זו אינה אמת המידה היחידה או העיקרית שעל פיה עלינו לגזור את מעשינו. המגמה שתוארה לעיל, שאותה הגו ומנסים להפעיל אויבי ישראל, היא רק חלק משורת צעדים (שינוי המנון, שינוי דגל, אוטונומיה לאומית ועוד, להזכיר רק חלק) רחבה הרבה יותר. צעדים אחרים לדה-לגיטמציה הם ליבוי האנטישמיות במסווה של הפרדה מניפולטיבית בין יהדות לציונות ובין ציונות לתנועת שחרור לאומי, זיהוי הציונות עם גזענות, הנכבה כמושג "נרדף" לשואה, השואה כתחליף לתנועת שחרור לאומי, מדינת כל תושביה כ"חלופה של שלום" למדינת ישראל, פוסט-ציונות כביטוי מקומי של הפוסט-אימפריאליזם והפוסט-קולוניאליזם המערבי ועוד – כולם נובעים מאותם מקורות, מכוונים על-ידי אותה יד ומשרתים אותה מטרה מדינית ואסטרטגית אנטי-ישראלית. מכאן שישראל חייבת להאבק בהם, ואת המאבק יש להתחיל מבית. אם ניתן לדברים לגיטמציה 'כאן' (ולו בשתיקה והשלמה), יהיה בלתי-אפשרי להאבק בהם 'שם'.
שני צעדים נכונים הוצעו לאחרונה בכדי להאבק בתופעות שבהן מטפל המאמר: א. חוק נאמנות; ב. חוק שירות ציבורי לכל. קצת מפתיע בעיני להווכח שמקדמת חוקים אלה היא בעיקר מפלגת 'ישראל ביתנו', ומן הזירה נעדרים קולות של הליכוד (בחלקו) ושל השמאל הציוני – אם עדיין קיים זרם כזה - (ברובו). יתכן שאינסטינקט הקיום שהתקהה או חובל באופן אנוש בקרב חלק מהציבור הותיק בארץ, עדיין חי, נושם ופועם בקרב רבים מחברי ישראל ביתנו, שבאו מתרבות לאומית אחרת. כך או כך, טוב שננקטה יוזמה זו וחשוב שתזכה לתמיכה ציבורית ופרלמנטרית רחבה.
לשני מהלכים אלה חייבים לצרף בהקדם גם מהלך שלישי, מהלך שאינו מחייב חוק מיוחד, אבל מחייב מדיניות יישום אפקטיבית. מהלך זה הוא ביטול פערים קיימים בין אזרחים יהודיים לערבים בנושאים שונים שבחיי היום-יום, דהיינו: טיפוח המגזר הערבי, במקביל ליישום שני החוקים הנ"ל. אם נכונה הטענה העולה כאן ושם שהקצנה ברחוב הערבי נובעת מאפליה (אעפ"י שיש במגזר היהודי לא מעט אפליות דומות...), טיפול משולב אמור לתת פתרון אופטימלי. אם טענה זו, כפי שאני סבור, מצוצה מן האצבע, המציאות תוכיח זאת עד מהרה, ונורות האזהרה תדלקנה בזמן. הפעלה נכונה של המדיניות המתבקשת כיום, צריכה להכיל "גזר" ברור ומוחשי בצד מקל ברור ומוחשי; לא נכון יהיה להפעיל תהליך חד-צדדי, גם אם כשעצמו הוא נכון וצודק.
ההסדה החוקית הדרושה כוללת את הנקודות הבאות:
א. הסדרת המצב הקיים של האזרחות בישראל – סקר מקיף, בחינת המצב הקיים, הסדרת שאלות פתוחות, טיפול במקרים של רמייה והסתננות, מיון המקרים הטעונים בדיקה נוספת וקביעת תוכנית הסדרה.
ב. תהליכי קבלת אזרחות למבקשים חדשים, תוך שילוב עם חוק השבות.
ג. שירות ציבורי לכל – שירות צבאי חובה ו/או שירות אזרחי חובה.
ד. זכויות שמעניקה המדינה לאזרחיה, תוך זיקה לתרומתם האזרחית.
ה. תושבות כהסדר מוגדר היטב למקרים שבהם אנשים אינם זכאים לאזרחות או אינם מעוניינים באזרחות, ובכל זאת חיים, עובדים, מתגוררים דרך קבע ופועלים במדינה לתקופות זמן ארוכות.
מטעמים מובנים, לא אנסה לעבד כאן הצעה מפורטת. יחד עם זאת אני רואה במסגרת המציאות החדשה, שיש לקוות שיוחלט עליה בהקדם, אבל תיושם לפחות ברמה של חוק-יסוד, בהדרגה, תוך 5-10 שנים, שלוש קבוצות של אנשים המתגוררים בישראל דרך קבע:
א. אזרחים – מי שנשבעו אמונים למדינה כחוק, שרתו שרות ציבורי והם בעלי זכויות-אזרח מלאות לרבות הזכות לבחור ולהבחר לכנסת ולרשויות המקומיות.
ב. מועמדים לאזרחות – מי שלא נשבעו אמונים או לא שרתו שרות ציבורי, ויהיו זכאים לאזרחות לכשישלימו את החסר. אלה אינם בעלי זכות לבחור או להבחר ולא יהיו זכאים למלוא ההטבות שמעניקה המדינה לאזרחיה, ובהן: ביטוח בריאות ממלכתי, פנסיה ממלכתית, חינוך חינם וביטוח לאומי – כולם או חלקם.
ג. תושבים – מי שרשאים להתגורר בישראל לתקופות ארוכות עפ"י ויזת שהייה מתאימה, רשאים לעבוד בישראל ומשלמים מס-הכנסה ומיסים אחרים לפי חוקי מדינת ישראל ובכפוף להסכמים הבינלאומיים שלה.
לסיכום - הסדרת הסוגיות שבאו לידי ביטוי בדברים הקודמים הופכת לסוגיה יותר ויותר דחופה ונחוצה. אסור למסמס דברים וחייבים למסדם גם במחיר ויכוח ציבורי נוקב, שאותו צריך לקיים וראוי לקיים. המבחן, כמו בכל נושא טעון ומורכב, הוא ביכולת להבחין בין נימוקים היוצאים מן הלב לבין נימוקים היוצאים מנבכי "הרוח הרעה", שאינה חסרה במקומותינו; בין צרכי המדינה והחברה כגוף פועל חי ונושם, אשר צריך להגן על עצמו מפני איומים שונים בדרכים יעילות, לבין אוטופיזם שחי במציאות וירטואלית ואינו משתלב במציאות.
למציאות דינמיקה משלה ובכוחנו להשפיע עליה או לקבלה כגזירה; אני מציע ליזום ולהשפיע.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
