פונדקאות - מנקודת מבטו של החוק

התפתחות החיים יוצרת מצבים שונים אשר איתם עלינו להתמודד גם מן הבחינה המשפטית. בשנים האחרונות, עם התפתחות מדע הרפואה, התאפשר ביצוען של פרוצדורות רפואיות חדשניות, אשר יש בהן לסייע לזוגות חשוכי ילדים, להביא לעולם ילדים משלהם, גם אם לא בדרך הטבעית של הריון ולידה. אחת הדרכים הללו, הינה פונדקאות.

הליך הפונדקאות הינו פרוצדורה רפואית, בה נוטלים ביציות ומפרים אותן, בתנאי מעבדה, בזרע. לאחר ההפריה, נוטלים מספר ביציות מופרות, ומשתילים אותן ברחמה של אישה אחרת אשר נושאת עבור בני הזוג את ההיריון עד ללידה. את יתר הביציות המופרות, ניתן להקפיא, לשימוש חוזר, במידה וההיריון לא נקלט בפעם הראשונה או להריון נוסף. כיון שהשאיפה היא שכבר בטיפול הראשון ייקלט ההיריון, מושתלות ברחמה של הפונדקאית מספר ביציות מופרות, דבר שגורם בהרבה מקרים להריון של תאומים ושלישיות ולעיתים אף לפרוצדורה של דילול עוברים, כאשר ההיריון הינו הריון מרובה עוברים.

באופן עקרוני, ומן הבחינה הרפואית, הליך הפונדקאות יכול להתאים למצבים בהם אחד מבני הזוג או אף שניהם סובלים מבעיה רפואית המונעת מהם להיכנס להריון בדרך טבעית. לגבי האישה הדבר יכול להיות רלוונטי כאשר אינה יכולה לשאת הריון בעצמה, למרות היותה בעלת ביציות תקינות, או אף במקרה שבו האישה אינה בעלת ביציות תקינות וגם אינה יכולה לשאת הריון בעצמה. ביחס לבעל הליך של פונדקאות יכול להתבצע תוך שימוש בזרע שלו או כאשר גם הבעל סובל מבעיית פריון, ניתן מבחינה רפואית לבצע הליך של הפריית הביציות מזרע המתקבל מבנק הזרע, והביציות המופרות מושתלות ברחמה של אישה הנושאת עבור בני הזוג את ההיריון.

על-פי המצב החוקי בישראל, ובשל מגבלות הנובעות, גם מדרישות ההלכה היהודית, קיימים שני תנאים מקדמיים הכרחיים כדי שניתן יהיה לאשר הליך שכזה. החוק קובע כי הליך של פונדקאות יכול להתבצע רק ביחס לבני זוג נשואים ותוך שימוש בזרע של הבעל. לגבי הביציות קובע החוק כי המגבלה היחידה היא שהביציות לא יהיו של האם הפונדקאית - האם הנושאת את ההיריון. כלומר ביחס לביציות ניתן לעשות שימוש בביציות של בת הזוג עצמה - האם המיועדת, או תוך שימוש בתרומת ביציות, אך כאמור לא ניתן לקבל תרומת ביציות מהאם הפונדקאית עצמה.

החוק הרלוונטי לענייננו הוא חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד) התשנ"ו-1996 והוא קובע כי כל הליך כזה של הריון, יעשה אך ורק על-פי הוראות החוק הזה.
על-פי הגדרת החוק, ההורים אשר יהיו הוריו של הילד נקראים "הורים מיועדים" והאם הפונדקאית נקראת "אם נושאת". החוק מסדיר הן את היחסים שבין ההורים המיועדים לאם הנושאת והן את מעמדו של הילד הנולד כתוצאה מהליך זה.
על-פי החוק ההורים המיועדים, חייבים להיות כאמור, בני זוג נשואים, אשר הינם תושבי ישראל וניתנה חוו"ד רפואית הקובעת כי האם המיועדת, סובלת ממגבלות רפואיות, המונעות ממנה להרות באופן טבעי.

ביחס לאם הנושאת קובע החוק כי פרט למקרים חריגים היא חייבת להיות פנויה (לא נשואה), שהיא איננה קרובת משפחה של אחד מההורים המיועדים והיא חייבת להיות בת אותה דת, של האם המיועדת.

כמו-כן יש לוודא כי עצם קיומו של ההסכם אינו אמור לסכן את בריאותם של הצדדים או לפגוע בזכויותיהם, כאשר יש להתחשב גם בזכויותיו של הילוד אשר עתיד להיוולד במסגרת הליך זה.

מכוחו של החוק הוקמה ועדה אשר תפקידה לאשר את ההסכם בין ההורים המיועדים לאם הנושאת, לאחר שנבחנו על ידיה כל התנאים הרלוונטיים, ולאשר להורים המיועדים ולאם הנושאת להתחיל בתהליך עצמו . הוועדה מורכבת מ-7 חברים בהם שלושה רופאים מומחים שניים מתחום הגניקולוגיה והמיילדות, והשלישי מתחום הרפואה הפנימית, פסיכולוג, עובד סוציאלי, משפטן ואיש דת בהתאם לדתם של הצדדים להסכם.

בסמכותה של הוועדה לאשר או לא לאשר הסכמים כאלה. במשך הזמן, ולאור הניסיון שנצבר, גובשו על-ידי הוועדה מספר כללים, נוספים על אלה שנקבעו בחוק. בין היתר נקבע כי כדי לקבוע את מידת ההתאמה של הצדדים להליך, ישנה חשיבות לגיל ההורים המיועדים ולגילה של האם הנושאת. המטרה היא לא לאשר הליך כזה להורים מבוגרים מדי וכן לוודא כי האם הנושאת תהיה בגיל בו הסיכונים האפשריים כתוצאה מהליך זה יהיו מינימאליים, ותוך שאיפה להליך הריון תקין ובריא לאם הנושאת ולילוד. כמו-כן, אם נושאת תהיה אם שילדה כבר לפחות ילד אחד שגילו למעלה משנה ולא ילדה יותר מארבעה ילדים. בנוסף אם נושאת שכבר ילדה פעמיים במסגרת הליך כזה או שהגישה פעמים מועמדות לוועדה ונדחתה, לא תאושר להליך נוסף.

השלבים העיקריים לקראת קבלת אישור הוועדה לחתימה על הסכם לנשיאת עוברים הם:
1. הגשת בקשה לאישור ראשוני על-ידי ההורים המיועדים. זאת כדי למנוע מצב בו הורים עוברים את כל השלבים ונפסלים מחמת תנאים בסיסיים שלא מצריכים לעבור את כל השלבים הבאים.
2. איתור אם נושאת, ע"י ההורים המיועדים, או בכוחות עצמם או באמצעות גופים מתווכים המתמחים בכך.
3. הגשת בקשה לוועדה ע"י ההורים המיועדים והאם הנושאת. במסגרת זו יש להגיש מסמכים שונים לרבות ההסכם עליו מעוניינים ההורים המיועדים והאם הנושאת, לחתום ביניהם.
4. דיון בוועדה, כולל ראיונות אישיים של כל הצדדים, מתן הערות להסכם או בקשה להשלמת מסמכים שונים. אחת ממטרות הראיונות האישיים הינה הערכה של כוונות הצדדים והיכולת שלהם לעמוד בהתחייבויותיהם על-פי ההסכם.
5. חתימה הצדדים על ההסכם בפני הוועדה עצמה וקבלת אישורה לתחילת התהליך עצמו.

משך הזמן לקבלת האישור הינו בין כמה חודשים לכחצי שנה, והוא נגזר בין היתר מהזמן שלוקח להורים המיועדים לאתר את האם הנושאת.

חשוב להדגיש כי הוועדה בוחנת את ההסכם שבין הצדדים כדי לוודא שהזכויות של מי מהצדדים אינן מקופחות וכי משמעויותיו של ההסכם ברורות לכל הצדדים. במקרה כזה כל אחד מהצדים להסכם מיוצג ע"י עו"ד אחר שאף מאשר כי ההסכם הובן ע"י אותו צד וכי אותו צד מסכים לתוכנו של ההסכם.

ההסכם חייב לכלול, בין היתר, את הפרטים הבאים: התמורה המגיעה לאם הנושאת, קיומן של פוליסות ביטוח, הפקדת התמורה וכספים נוספים בידי נאמן של הצדדים, חובת הודעה על שינוי בנסיבות של מי מהצדדים, הסדר לגבי טיב הקשר בין הצדדים וסיומו של הקשר ביניהם, מנגנון של בוררות או גישור, זכותה של האם הנושאת לייעוץ פסיכולוגי ורפואי וחובת סודיות.

בשלבי ההיריון מלוה את הצדדים, פקיד סעד ועל הצדדים למסור לו מידע בדבר מועד הלידה הצפוי והמקום המתוכנן ללידה. מיד לאחר הלידה יש חובה למסור על כך הודעה לפקיד הסעד והילד עובר באופן מיידי למשמורתם של ההורים המיועדים בנוכחותו של פקיד הסעד, שהופך, בשלב זה להיות האפוטרופוס על הילוד. תוך שבעה ימים מהלידה יש להגיש בקשה לבית המשפט כדי שייתן צו הורות לטובתם של הורים המיועדים וממועד מתן הצו הופכים ההורים המיועדים לאפוטרופוסים החוקיים של הילוד.

החוק עוסק גם במקרים בהם האם הנושאת מבקשת לחזור בה מההסכמה למסור את הילוד, לאחר הלידה להורים המיועדים. במקרה כזה עליה לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה, אולם ככל שההליכים המקדמיים נוהלו בדרך הנכונה יקשה על האם הנושאת לחזור בה מהסכמתה ויהיה צורך להצביע על שינויים חריגים אשר מצדיקים מהלך כזה מצידה.