הראשון בדרדור

רבים מאחלים לדודו טופז שתוכח חפותו המלאה. זה איחול אנושי. מי שמאחל זיכוי לטופז כורך באיחולו - כריכה המובנית בו - קללה לזולתו. לאחר הכאתם של אבי ניר ושל שירה מרגלית ולאחר איום על בועז ב-ציון, ברור כי ההאשמה, ברורה כשמש ביום שרב, מתנוססת - כדגל שחור - בראש חוצות. אם יש אשמה - ברור כי יש אשם, אף כי אם עד לרגע זה טרם הוכחה אשמתו של מי מהחשודים.

לא נעים לראות אדם בקלונו, בשברונו, בייאושו, בעליבותו. גם מי שאינו נמנה עם מעריציו של טופז (מודה ומתוודה, שזה מכבר גרעתי עצמי מקהלם) וכמוני, אם יורשה לי, חושב שהתנהגותו בשנים האחרונות נואלת, מבישה ונלוזה, לא רוצה לראות אותו בשעותיו הקשות בחייו.

יותר מאשר אני מאחל לדודו טופז שתוכח "חפותו המלאה" - אני מייחל שימוצה עמו הדין. דין צדק, בוודאי. אם על-פי הדין הזה הוא יימצא זכאי, מה שקשה מאוד להניח כי אכן יקרה, ככל שהולכים ומתרבים הפרטים המבססים ומחזקים את החשדות נגדו, לא אמצא דופי בטחנות הצדק. אם מיצוי הדין יעלה כי החשוד בגרימת החבלות לאנשי התקשורת אשם בגרימתן - אני אוקיע אותו, יחד עם רבים אחרים, אבל עדיין לא אבקש יותר מאשר מיצוי דין צדק עמו.

אין להניח לו שום הנחה רק בשל היותו ידוען. מן הצד השני של קביעה זו, עומדת קביעה מאזנת: אין להחמיר עמו משום היותו ידוע מאוד בציבור. הכל בעניינו צריך להיות מדוד, מידתי, אובייקטיבי. אשם - אשם, זכאי - זכאי. או או. אין אמצע. אין דמדומים. אין חצי תה, חצי קפה. אין חצי הריון. דודו טופז אשם או זכאי.

מי שמאחל לו שייצא חף וזך וצח ונקי עושה עוול לקורבנות התקיפה, אשר טופז מואשם בהזמנתה ובמימון עבודתם הפלילית של מבצעיה. כי אם "החשוד המרכזי" אשר על-פי החשד, לכאורה, תכנן, הזמין, מימן והוא האיש העומד מאחורי התקיפה - אינו האיש המבוקש, איש אלים ומסוכן מסתובב, נכון לעכשיו, חופשי ומשוחרר. אפשר שרוצח-בכוח מסתובב בחוצותיה של שכונה תל אביבית יוקרתית ואיש מקורבנותיו הפוטנציאליים לא יודע אם הוא חי על זמן שאול.

ככל שימוצה הדין עם דודו טופז, תוסר עננת הספק (ההולכת ומתבהרת עם כל שעה שעוברת) ומותירה את השמים התל אביביים בהירים ועצובים: הראשון בבידור הופך להיות הראשון בדרדור. כגובה האיש וכמהירות הנסיקה אליו - עומק ההידרדרות, שאול תחתיותיה של ההתרסקות.