אז מה באמת משותף לסוזן בויל, דודו טופז ולמדונה?

בין סוזן בויל לדודו טופז נראה לכאורה שלא משותף דבר - היא אישה והוא גבר, היא זמרת והוא בדרן, היא סוג של כוכבת נולדת והוא ותיק עלי במות. אבל בכל זאת שניהם אושפזו בבית חולים פסיכיאטרי, בעקבות אכזבה עמוקה מן הציפיות שפיתחו.

וכאן אולי המקום להכניס צלע נוספת למשוואה - מדונה. לכאורה, מה לה ולהם? היא כוכבת בינלאומית, ידועה, נערצת, אהובה, שעדיין לא ידוע על שום אשפוז שלה. להפך, היא ידועה כמישהי שיודעת לנהל היטב את עסקיה המשגשגים ואת יחסיה עם הקהל שלה ועם עולם התקשורת.

ובכל זאת, יש לשלושת אלה מכנה אחד משותף: שלושתם, כמו כוכבי תקשורת אחרים, הנם תוצאה של רדיפה אחר מעמד של אלילות כוזבת מצד אחד, והערצה עוורת של הקהל מצד שני.

התופעה של "המלכת מלכים" היא תופעה ידועה, והיא מתבססת כנראה על צורך של המין האנושי. אחרת אי-אפשר להסביר תופעות של הערצה לכוכב, לקבוצת כדורגל, לשחקן במה או סרט או לקבוצת זמרי רוק. למי שאינו מעריץ את האובייקט, נראים המעריצים כחבורה של אידיוטים מתלהמים, שהמליכו להם איזה שהוא מלך מכיוון שהם מוכרחים להעריץ מישהו, והם נראים כמעט מטורפים. כל אותן נערות שמשליכות את עצמן על כוכבי הרוק, כל אותן נשים שמוכנות לעשות הכל כדי להיפגש עם כוכב סרטים סקסי, כל אלה הן תופעות של חוסר איזון נפשי הנובע מחוסר עמוק של הערכה עצמית, של הזדהות עם מישהו אחר עד כדי איבוד מוחלט של האני. המעריצים מחקים את נושא ההערצה שלהם בכל - בלבוש, בהתנהגות, הם כאילו מוחקים את עצמם לגמרי, ונעשים הוא. הם מתעלמים לגמרי מן הייחודיות שלהם כבני אנוש, מהעובדה שהם נבראו בצלם הבורא, מהעובדה שאין אף אדם אחד ביקום שדומה לרעהו ושאין אף אחד בעולם שבא לעשות את אותה עבודה, מהעובדה שכל אחד מאתנו יחיד ומיוחד בפני עצמו ובפני בוראו, והם הופכים לחבורה נלעגת של "אוהדים" שיעשו הכל עבור מי שהם אוהדים אותו וישנאו בכל לב את המתחרה שלו, את הזמרת המתחרה, את הקבוצה המתחרה.

וכל זה הוא שריד של, איך לא, עגל הזהב. משה עלה להתבודד עם הבורא כדי להוריד את לוחות הברית בזמן שבני ישראל היו אמורים להיטהר כדי שיהיו מוכנים לקבל את עשרת הדיברות. אבל אז הם נפלו למצב של חוסר ודאות. גם הם היו עדיין אנשים שתלויים במנהיג. הם היו תלויים במשה. רק בימות המשיח נוכל כולנו להיות המנהיגים של עצמנו, ולא נצטרך שום מנהיג שיוביל אותנו, כי העולם יונהג על-ידי המודעות החיובית של כל אחד ואחת מאתנו, ומה שינחה אותנו יהיה ואהבת לרעך כמוך. אם כל אחד ישים את צרכיו של השני לפני צרכיו הוא, לא נצטרך שום מנהיג.

אני מאמינה באמונה שלמה שהמצב הזה מתקרב ושהוא יגיע. עד אז אנחנו עדיין במודעות של עבדים, הזקוקים לכך שאנשים אחרים יחליטו בשבילם מה טוב עבורם. ובני ישראל היו עדיין במודעות הזו. משה נעלם, והם נתקפו פחד להיות לבד בלי מישהו שיגיד להם מה עליהם לעשות. ואז הם החליטו ליצור לעצמם את עגל הזהב, אותו עגל חסר כל תועלת, שהם עצמם המליכו אותו עליהם כדי שלא יצטרכו לקחת אחריות על חייהם. ומי עזר להם בכך? אהרון הכהן. החסד שלו היה כל כך גדול, שלא יכול היה לומר לא לאף אדם, אפילו אם מה שהוא רוצה יוביל אותו לאבדון.

וכאן הקשר לשלושת הכוכבים שהזכרתי. כל אחד כוכב בהקשר אחר. אין לכך ולא כלום לכישורים שלהם. אני באמת חושבת שסוזן בויל שרה יפה ושדודו טופז בדרן ושחקן מוכשר ושמדונה מספקת את הסחורה גם אם הקול שלה אינו קול פעמונים. אבל כל המערכת שהמליכה אותם מבוססת על אותם ערכים שקריים שתיארתי לעיל, על אנשים שמתבטלים בפני כוכב, על הזדהות טוטאלית של הכוכב עם מעמדו ולא עם עצמו כאדם, על מערכת שקרית של אמונות ודעות שאם אהיה דומה לזמר/ת הזו, או לדוגמן/נית הזו, או לשחקן/נית הזו, אהיה מאושר/ת.

המערכת הזו גם גורמת לאותו אדם שהפך לכוכב לראות את העולם מזווית מעוותת, זוית שבה הוא יכול לחשוב במונחים של "אני ואפסי עוד". האנשים האלה מתרגלים להערצה, והיא הופכת לסם חיים עבורם. אם הם לא מקבלים את המנה היומית של ההערצה שהם רגילים אליה, הם נופלים לדיכאון, ומכאן קצרה הדרך לסמים, וכן, גם לחוסר איזון ולאשפוז פסיכיאטרי.

סוזן בויל עלתה מן האלמוניות והפכה בן לילה למפורסמת. היא פיתחה ציפיות לזכות בפרס הראשון. לא הספיקה לה העובדה שמפיק התוכנית החתים אותה על חוזה להקלטת תקליטים, ושחלום חייה בעצם התגשם - היא הרי רצתה להיות זמרת מקצועית, והיא עכשיו כזו. אז מדוע היא התפרצה בזעם רב כל כך? מדוע לא יכולה הייתה להסתפק במקום השני, או לפחות לא לאבד את עשתונותיה בגלל ההפסד? הסיבה היא שבויל שבויה במערכת המושגים השגויה שלנו, שאם אינך זוכה במקום הראשון - אינך קיים; שזה או הכל או לא כלום. אבל אם סוזן בויל הייתה נאמנה לערכי הכנסייה שהיא עובדת או עבדה בה, הייתה יודעת שהתנהגותה לאחר שלא נבחרה היא התנהגות "לא נוצרית", כלומר התנהגות שאין בה שום כבוד אנושי, לא לה ולא כלפי מי שתקפה ברוב מרירותה. היא כל כך הזדהתה עם מעמד כוכבותה החדש, שברגע שהדבר נלקח ממנה, היא איבדה את עולמה. כל מהותה כמו הלכה לאיבוד. היא אינה קיימת יותר כאדם, היא קיימת רק כאישה ששרה בקול יפה שיר אחד ושזכתה למיליוני השמעות ביו טיוב. כל השאר נמחק. זוהי צורת הסתכלות שטחית מאוד על המציאות, צורת הסתכלות שגורמת לאדם לעיוות בתפיסת עולמו ולחוסר איזון חמור.

גם דודו טופז נפל למלכודת הרייטינג. הוא בעצם היה קורבן של הרייטינג מאז ומעולם, גם כאשר היה "הראשון בבידור", ואנשים רבים מאוד, כולל אני, צפו בתוכנית שלו. אבל הוא כאדם לא היה קיים כלל. מי שהיה קיים זו דמות הבדרן הקרויה דודו טופז שצריכה לספק כך וכך רייטינג, ולשם כך צריכה למצוא כל פעם גימיק חדש שיתפוס את תשומת לבם של הצופים. לי זה נראה אכזרי. ממש כמו הגלדיאטורים שהשליכו הרומאים לזירה ונהנו לראות כיצד הם שותתים דם. אדם שפרנסתו תלויה בכך, נמצא במתח מתמיד כל הזמן, וחס וחלילה אם ירד הרייטינג, כי אז הוא לא קיים. ואכן תוכניתו של דודו טופז לא נמצאת כרגע בלוח השידורים, מכיוון שכנראה מקבלי ההחלטות החליטו כך, משיקוליהם הם. דודו טופז לא קיבל את ההכרעה הזו. במקום למצוא פתרון חיובי, הוא חשב על נקמה, וגם זה מורה על מחשבה שגויה. האם הוא חשב שמפני שהוא יאיים או יפעיל לחץ הוא יקבל תוכנית בטלוויזיה? האם לא חשב שיתפסו אותו? האם חשב שנקמה היא הדרך לעלות שוב לגבהי הרייטינג, או שפשוט החליט ש"תיפול נפשי עם פלשתים?"

מכל מקום, הדרך בה נקט מראה שהוא עדיין נמצא בתחום המודעות של ה"מגיע לי". הוא בעצם לקח את החוק לידיו. תארו לעצמכם שבכל פעם שמשהו לא ימצא חן בעיני מישהו, או שמישהו יקבל עבודה על חשבון מישהו אחר, יותקף מקבל העבודה. נוצרו כאן נורמות מפחידות, נורמות שגם הן נוצרו כתוצאה משיקול דעת מוטעה וחוסר איזון. צריך גם לדעת להפסיד, כי בעצם אין שום הפסד אף פעם. אם אנו יודעים ללמוד מן הדבר ה"רע" שקרה לנו, אנו בעצם הרווחנו.

מה שסוזן בויל ודודו טופז צריכים ללמוד, זה שליטה עצמית ויכולת ללמוד ממצבים שנראים לכאורה שליליים. ומדונה? היא פשוט יודעת לשחק את המשחק. אבל ייתכן שגם כאן לא לעולם חוסן. עולם עגל הזהב הוא עולם הפכפך וכפוי טובה, וברגע שתוולד כוכבת חדשה, יש סיכוי שתישכח הכוכבת הישנה. אלה הם החיים בתחום עולם עץ הדעת טוב ורע. פעם טוב ופעם רע.

רק כאשר נגיע למצב מודעות של עץ החיים ונצמד לערכי החיים המוחלטים, כפי שהם מנוסחים בעשרת הדיברות, לא נמעד. ועד אז, כולנו מועדים למעוד, בצורה זו או אחרת.