האופוזיציה האירנית שלנו

במשך זמן רב מנסים רבים מאזרחי ישראל לפענח את קוד ההתנהגות של האירופאים במעורבותם בסכסוך הישראלי פלשתיני. כיצד הם מרשים לעצמם להתערב ברגל כה גסה בפוליטיקה הפנים-ישראלית, תוך הפעלת מניפולציות פוליטיות ובהשקעה והתערבות כלכלית רבה? הרי במעשים אלו ובדומים להם הם רומסים נורמות התנהגות מושרשות המקובלות כדבר מובן מאליו בין דמוקרטיות, עד שהדבר נראה כפלא.

הפתרון לחידה ההתנהגותית פשוט. פשוט עד שקשה להאמין כיצד הוא נעלם מעין. העולם האירופאי אינו מתייחס לישראל כאל מדינה דמוקרטית. הוא משווה אותה בעיני רוחו למדינות כמו אירן ואת ממשלתה הימנית למשטר אייאטולות. לרווחתנו, העם היושב בציון נתפס כעם פרימיטיבי, אך לא פרימיטיבי עד כדי כך שלא גלום בו פוטנציאל למהפכה ליברלית מערבית (חילונית). מהפכה זו, האמורה להתממש בעזרת האופוזיציה הישראלית הפנימית - הן הפוליטית והן החברתית - מנסים האירופאים לעודד ולקדם בכל אמצעי.

בשם הדמוקרטיה והליברליזם, נושאים שיש עוד ללמד את האוכלוסיה הנחשלת בישראל מהם, מתייחסים האירופאים לאופוזיציה כאילו הייתה ממשלה נבחרת, מממנים כנסים שלה בחו"ל, מפגישים אותה עם הערבים ועם מנהיגי העולם, מתייחסים למסמכיה כמסמכים מחייבים ומפשרים בינה לבין אויבי ישראל, כביכול האופוזיציה רשאית לשאת ולתת בשם המדינה.

האם לא קיבלה האופוזיציה העירקית יחס דומה? האם לא חתמו נשיאי העולם הסכמים עם האופוזיציה האפגנית? האם לא מנסים לעודד מהפכה ליברלית חילונית גם באירן? המאמצים המושקעים בישראל הם בסך הכול חלק ממאמץ כלל עולמי להיפטר מהמשטרים הישנים והמסוכנים, האנטי דמוקרטיים, הפנאטיים, של העולם הישן.

משום כך גם מממנים האירופאים בכסף רב ארגונים ישראלים שמטרתם המוצהרת היא עידוד תהליכי דמוקרטיזציה וחילון, זכויות וליברליזם (למשל, הקרן החדשה לישראל ו-ECF שהקים ביילין). משום כך הם מתגמלים את הסופרים, האמנים והאקדמאים המתנגדים למשטר הישראלי המנוון במלגות פרסים ומענקים. מדובר בהעתק מדויק של ההתייחסות העולמית למדינות כמו אירן, שההערכה לגביהן היא שתיתכן בהן מהפכה אזרחית שתשליך את שלטונם הארכאי ותתקדם למשטר דמוקרטי וליברלי יותר.

גם ההתייחסות לאנשים זהה. הגולים האירנים, חתני פרס נובל לשלום האירנים, במאי הקולנוע והסופרים האירנים ואנשי האופוזיציה האירנית זוכים לאותה במה, כבוד ופרסום (במידה והם אנשי שמאל ליברלים, כמובן) כמו הישראלים התוקפים בעולם את ישראל, מדיניותה ומשטרה. התקווה האירופאית היא שאנשים אלה יוכלו למשוך את עמיהם הנדכאים והנחותים (כלומר אותנו ואת האירנים ואת האפגנים) מעלה, אל הדמוקרטיות, הפלורליזם, המערביות, ההשכלה, זכויות האדם, מוסר.

בכל זאת ישנו הבדל חשוב אחד: המשטר האמריקני לא מגבה את האופוזיציה הישראלית למשטר הימני החשוך. האמריקנאים מבינים שבדמוקרטיה אפשרי מצב בו השלטון הוא לאומי שמרני בעל זיקה דתית. האמריקנים רואים כי בדמוקרטיה פלורליזם, זכויות ומוסר, יש לישראל רק מעט מתחרים.

לאחרונה מקבלים האירופאים עידוד משמעותי לגישתם. חלקים בשמאל הישראלי הפוליטי החלו להתייחס אל עצמם כאל אופוזיציה אירנית הנלחמת במשטר ימין מדכא, פושע, מנוון, חסר ערכים ומעודד בערות ורשע. למשל, אברהם בורג כתב לאחרונה מאמר שהתפרסם בשפות רבות בכל העולם בו הוא מכריז כי "המהפכה הציונית מתה". בין השאר הוא טוען שם כי הבעיות העומדות בפני ישראל "אינן עניין של העבודה נגד הליכוד או ימין מול שמאל, אלא של צדק מול עוול, מקובל מול בלתי מקובל, שומר החוק נגד שובר החוק".

זוהי רטוריקה קלאסית של אופוזיציונרים למשטרים דיקטטוריים. בורג, כעוד רבים מחבריו, הפך את עצמו לדובר הצדק וזכויות האדם מול משטר אימה המפר אותם. גיבור הדמוקרטיה בין כתלי הדיקטטורה המושחתת. פלא שאירופה, הסוברת ממילא כי זהו המצב, ששה להעניק לו רוב הדר ויקר? בורג, יחד עם לא מעט מחבריו, ממלאים בדיוק את הנישה שהייתה חסרה בתמונה האירופאית: אופוזיציה הלוחמת למען מוסר, זכויות, צדק, ערכים וחופש. אנשי שמאל רבים נוטלים את התפקיד בשמחה, ומתוגמלים באופן מיידי. ממש אופוזיציה אירנית לישראל.

רק קוץ אחד באליה. כיום בורג הוא ח"כ ורק לפני זמן מועט היה יושב ראש הכנסת. לא בדיוק לוחם חירות אפגני מדוכא... לא ממש אופוזיציה עירקית מעונה או אסיר מצפון אירני שפיו סכור... אבל בל ניתן לזוטות לקלקל את התיאוריה. חובה, כפי שיודע בורג לשכנע את המשוכנעים האירופאים, לנסות וללמד את הישראלים דמוקרטיה ומוסר מהם, אחרת הציונות שלהם עצמם בסכנה. זהו הכרח הומניטרי - הילידים ממש פוגעים בעצמם. יש להצעידם קדימה, אלי דמוקרטיה, ליברליות, מוסריות ופלורליזם.

רק נותר להקפיד שעל הליברליות, המוסריות והפלורליזם תהיה אחראית ממשלה שמאלית, אחרת הדמוקרטיה שוב תהיה בסכנה של ממש. ואולי אפילו אפשר לחלום שיום אחד נהיה דמוקרטים כמו ברשות הפלשתינית. הרי שם יש דמוקרטיה לתפארת, כפי שמסבירים לנו חותמי הסכם אוסלו - ז'נבה כבר שנים.