המסרים הנסתרים בנאומו של אובמה

ראש הממשלה בנימין נתניהו נהג להדגיש בהרצאות ההסברה שלו בחו"ל כי כדי להתמודד עם התעמולה הערבית והפלשתינית נדרש מאמץ שיכוון לסוג של "חינוך מחדש" של העולם החופשי על בסיס הנחלת עובדות היסוד של הסכסוך הישראלי-ערבי. כיאה לבנו של היסטוריון בעל שם, מבסס נתניהו את משנתו הפוליטית על האתוס היהודי-ישראלי ששורשיו נטועים עמוק בתולדות העמים, ומאמין כי עובדת קיומה של ישראל אינה ניתנת לערעור, בזכות מליאה ולא בחסד של מאן דהו.

דומה כי לאמור לעיל משמעות בלתי מבוטלת גם על-רקע גלי ההדף הנמשכים מאז נאומו של נשיא ארה"ב ברק אובמה בקהיר, שניתוח דבריו הפך לתחביבם של פרשנים ומומחים לענייני ארה"ב. לצד ההפלגה בסופרלטיבים על אודות כושרו הרטורי ורהיטות השפה המדהימה, הדעה השלטת במחוזותינו היא כי מילת המפתח המאפיינת את הנאום היא ההשתדלות השיטתית לנקיטה קפדנית במימד האיזון, בוודאי כאשר המדובר בהתייחסות לסוגיות רגישות במיוחד דוגמת הסכסוך הישראלי–פלשתיני.

אולם ניכר כי גם אצטלת האיזון אין בה כדי לחפות על גישה צוננת במיוחד כלפי ישראל, טון המפיק מוזיקה אחרת, לא עוד יחסים מיוחדים, חסל סדר הברית ההיסטורית. על כן מאכזבת ומדאיגה העובדה, כי לא מעטים בצד הישראלי גילו ניצנים של עליצות לנוכח מה שהתפרש כהסתמנותו של מסלול המוביל ל"פתרון כפוי", כמעין עונש ראוי על מה שתואר כתרגילי השהיה והונאה ישראלים.

ברי כי נאום זה הוכן ביסודיות משך זמן לא קצר, ועבר טיוטות רבות טרם עוצב סופית. לכך איפוא, משמעויות החורגות מעבר לניתוח הטקסטואלי של הנאום, או במילים אחרות, כאשר ביקש הנשיא אובמה להנחיל מסר תקיף לישראל, העדיף לברור את מילותיו בקפידה, בבחינת סוג של "ליטוף" באמצעות כפפות אגרוף.

האנלוגיות המרומזות ככל שנעמיק בהן מצטיירות על גבול הרשעות ממש. כך למשל, זכורה סערת הרוחות שפרצה בעקבות פרסום ספרו של הנשיא האמריקני לשעבר ג'ימי קארטר "פלשתין: שלום ולא אפרטהייד", שהכיל מסר בעייתי בעליל, נוכח השימוש הבוטה במושג "אפרטהייד" בהקשר לכיבוש הישראלי.

נראה כי יש כאן סוג של שיטה, שנוח להציגה כאקראית או לחילופין כעשיית שימוש סלקטיבי בהיסטוריה, אולם קשה להניח שחבר יועציו של הנשיא אובמה מעדו עד כדי כך בתום לב. הרמיזה בדבר ההקבלה בין השואה לבין ה"נכבה" (On the other hand, it is also undeniable that the Palestinian people, Muslims and Christians, have suffered in pursuit of a homeland), ומאבק השחרור הפלשתיני אל מול התקוממות העבדים השחורים בארה"ב, בחירה של פסוקים המשווים צביון "פייסני ושוחר שלום" לקוראן, משל זוהי משנתו הצרופה של הנביא מוחמד ואין בלתה.

גם ההתעלמות המגמתית מ"אמנת החמאס" הידועה לשמצה, לצד השמטה מכוונת של סיווג התנועה כארגון טרור, כפי שנקטו ממשלים קודמים. ראוי להזכיר כי אותה אמנה היא מסמך ההקמה של תנועת החמאס, המבטא תפיסה לאומית-איסלאמית השוללת את ההכרה במדינת ישראל וקוראת להקמת מדינת הלכה איסלאמית על כל שטחי פלשתין ההיסטורית. זאת ועוד, סעיף 13 של האמנה דוחה מכל וכל יוזמות שלום וגורס כי "אין פתרון לשאלת פלשתין, אלא בג'האד". השימוש הסטרילי בלשון רכה כלפי חמאס (Hamas does have support among some Palestinians, but they also have responsibilities) כמו גם הלגיטימציה המסויימת שאובמה מעניק לארגון זה (To play a role in fulfilling Palestinian aspirations, and to unify the Palestinian people) מעוררת דאגה לא פשוטה.

הקביעה כי בשואה נהרגו 6 מיליון (Six million Jews were killed), כאילו להכעיס ולהתריס, לאחר הסקנדל שחולל האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בדבריו בטקס המיוחד ביד ושם, מעצם השימוש בשם הפועל "הרג" בהתייחסו לקרבנות השואה. אין כאו רק חוסר רגישות אלא דקירה בעצב רגיש במיוחד לישראל ולעם היהודי. ספק אם ביקורו המרגש של אובמה במחנה ההשמדה בוכנוואלד יש בו כדי "לכפר" על הקלות הבלתי נסבלת של ההתייחסות לגורלם של הנטבחים בשואה. מכל מקום, נראה כי בסוגייה זו נהג בניגוד לקביעה הנחרצת שלו כי מעתה תתבסס מדיניות ארה"ב על העקרון של "אחד בפה ואחד בלב", כאשר בנאומו כלפי העולם הערבי נטה "להצניע" את שואת העם היהודי.

ראייתו של אובמה את בעיית הפליטים הפלשתינים כטרגדיה שיש לה אחראים מזוהים, מעוררת תהיות, הן בזיקה אפשרית לסוג של הצדקת "זכות השיבה" והן כמתן לגיטימציה לשימוש הציני של העולם הערבי בסוגייה זו כדי להנציח את הסכסוך הערבי-ישראלי על חשבון סבלם של הפליטים (Many wait in refugee camps in the West Bank, Gaza, and neighboring lands for a life of peace and security that they have never been able to lead).

כדאי גם לתת את הדעת לבחירת המילים של הנשיא אובמה בהתייחס לסוגיית ההתנחלויות, שכן סוגייה זו חודדה על-ידי דוברים בכירים בממשל האמריקני בתקיפות חסרת תקדים כמפתח להתקדמות בתהליך המדיני, כמעט בבחינת "ייהרג ואל יעבור"! (It is time for these settlements to stop) משתמעת מכך קביעה קטגורית כי בראייה האמריקנית יהיה על ישראל לחסל את מפעל ההתנחלויות כולו, דהיינו, הפסקת הבנייה אינה אלא שלב מקדים למהלך הכולל.

קריאה שיטתית של טקסט דבריו של הנשיא אובמה מעלה את החשד כי המדובר במלאכת מחשבת של הממשל האמריקני החדש, שתכליתה לעצב רושם לפיו מטרת הנאום היא "התפייסות" עם העולם הערבי והמוסלמי, אולם בפועל נוצלה בימת אוניברסיטת אל-אזהאר בקהיר בעיקר למטרת הצלפה סדרתית בישראל ובמדיניותה. במילים אחרות, המעטפת שנועדה לשדר מעין הזדמנות חדשה בפני העולם המוסלמי, הייתה במידה רבה מסווה למטרת הליבה של הנאום - יצירת טלטלה בצמרת השלטון בישראל וליבוי פולמוס פנימי לא פשוט בקרב הציבור הישראלי. אם אכן זוהי קריאה ריאליסטית של המהלך המכונן, הרי שאנו ניצבים בפני עידן חדש והרה-סכנות ביחסינו עם וושינגטון. צייתנות עיוורת לתכתיבי הנשיא אובמה, כפי שמשתמע מהתבטאויות של חוגים שונים בישראל, טומנת בחובה סיכונים אסטרטגיים מהבחינה הישראלית, שכן המציאות בזירה הערבית-מוסלמית כבר סיפקה אינספור אכזבות וסטירות לחי לממשלים קודמים בארה"ב. מכאן עולה מסקנה מתבקשת שתכליתה שיקום בסיס ההידברות הפתוחה בין וושינגטון לבין ירושלים. שומה על כן, שהשכל יגבר על הרגש גם במסריו של בנימין נתניהו כלפי הנשיא האמריקני.