|
|
אכזבה! ניר ברקת [צילום: עודד אנטמן]
|
|
|
|
|
אכן, הייתה זו ברירת מחדל בלבד: בחירתו של ניר ברקת לראשות העיר ירושלים, והיום קיבל הציבור החילוני והשקט בעיר זו את תוואי פעולתו העתידי של ברקת בירושלים.
אפשר לחשוב על ירושלים כעיר בעלת חשיבות דתית ולאומית מן המעלה ראשונה, עיר ייחודית ובעלת היסטוריה מרתקת - אך לא ניתן לקרוא לירושלים עיר בירה, והיא אינה מתפקדת כעיר בירה. זוהי עיר מלוכלכת, מוזנחת, הרחוקה מרחק שנות דור מבירות העולם המודרני במאה ה-21.
זוהי עיר קנאית, חשוכה, בעלת אפשרויות תרבות מצומצמות ביותר, הגובה מאזרחיה (החילונים, אגב) את תשלומי הארנונה האסטרונומיים, מבלי להעניק להם את התמורה, החלקית לתשלומיהם.
במצב זה קם לנו ראש עירייה, אדם חלש, אשר כבר במאבקו הראשון המהותי נכשל כשלון צורב, נכנע לאלימות, לחוסר הסובלנות, לחשכה התרבותית בעיר (פסטיבל האור לא יעזור, מר ברקת) ונתלה באילן המפוקפק של "בקשת מפקד משטרת ירושלים".
משטרת ישראל אשר אינה ידועה כמשטרה אשר אזרחי המדינה גאים בה במיוחד, אינה מסוגלת להתמודד עם תפקידה העליון והראשוני: שמירת הסדר בעיר, ועל כן ישלם הצבור השקט, החילוני את המחיר, למעשה - כמו תמיד בארבעים השנים האחרונות.
המאבק בירושלים אינו על פתיחת חניון, המאבק הוא על סובלנות ודמוקרטיה בבירת ישראל. אילו היה מר ברקת מבין את חשיבות הדבר, לא היה מתקפל בבושת פנים ומפקיר ציבור גדול לחסדי הבריונות הדתית אשר מרימה ראש באין מפריע, ויודעת אל נכון, כי שום מהלך למודרניזציה של ירושלים והפיכתה לעיר מודרנית לא יתרחש, משום שבעיר זו נקבע תקדים: כל המרבה באלימות- זוכה!
אין ספק ניר ברקת, אנו אזרחי העיר החילונים, מרגישים היום מרומים, מאוכזבים, ובעיקר מתביישים בראש עירנו, אשר מעבר לפטפטת על הפיכת ירושלים לעיר סרטים(! - אנו כבר חיים בסרט) לא פעל, נכון להיום, שבעה חדשים לאחר בחירתו, בשום דרך המעניקה תקווה לחיים אחרים בעיר זו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
