על אתיקה, על חוק ועל מה שביניהם

במסגרת חקירותיה של המשטרה את דודו טופז גילו החוקרים כי הבדרן שכר חוקרים פרטיים שתפקידם היה איסוף מידע בנוגע לאנשים שבהם ביקש לפגוע.

לאחר שגילו חוקרי המשטרה את המידע, הם זימנו את החוקרים הפרטיים לבירור שבסופו החליטו שלא להגיש כתבי אישום, משום שלדברי המשטרה הם לא נמצאו אחראים בכל דרך שהיא למעשים שבהם נאשם דודו טופז.

אינני מתכוון להטיל דופי בהחלטת המשטרה, אך אני חש כי בעקבות הדברים יש לחדד את נושא האתיקה שלה נדרשים החוקרים הפרטיים בעת מילוי תפקידם.

חוקר פרטי הנקרא לבצע עבודה מחויב בראש ובראשונה לשמירה על החוק.

החוקר הפרטי רשאי להתחזות לדמות מסוימת, במטרה להתחבר אל מושא החקירה או לאדם אחר העשוי לסייע לו באיסוף מידע. החוקר רשאי להתחזות לכל דמות שהיא בתנאי שאינה מצריכה תיעוד רשמי, כלומר, החוקר אינו יכול להתחזות לשוטר או לעובד ביטחון במדינת ישראל.

כמו-כן אסור לחוקר הפרטי להתקין מכשירי האזנה על-מנת לצותת לשיחות שאותן מנהל מושא החקירה או להזמין צילומים מהאוויר שלו. כאשר חוקר פרטי מגלה כי איסוף המידע שערך משמש את הלקוח לביצוע דבר-עבירה, מן הראוי כי החוקר הפרטי ידווח על כך לגורמים המתאימים - למשטרה ולרשויות החוק.

כחוקר פרטי המכיר את עולם החקירות היטב מבפנים, אני מכיר את הגבולות הדקים שבהם נתקלים החוקרים הפרטיים, הגבולות החוקיים והאתיים. במקרהו של טופז, עצם העובדה כי החוקרים הפרטיים שנשכרו על-ידי הבדרן לא קישרו בין החומרים אותם התבקשו לאסוף לבין דמויות המפתח שהותקפו - אבי ניר, שירה מרגלית ובעז בן ציון - מיד עם היוודע הדבר בתקשורת, גורמת לי לנוע בחוסר נוחות בכיסאי.

גם אם הדבר חוקי לגמרי - הוא מעלה סימני שאלה.