הגברת חוסר האונים

אילו חוקר התקשורת האמריקני ניל פוסטמן היה חי בימים אלה, סביר להניח שזה מה שהוא היה כותב על הטוויטר, הייצור הצייצני שכובש כל חלקה טובה, משער המגזין "טיים" ועד "העין השביעית" וכל מה שביניהם: "תרומתו של הטוויטר לשיח הציבורי היא העלאת ערכה של האי-רלוונטיות והגברת חוסר האונים. הטוויטר הפך את השיח הציבורי לבלתי לכיד במהותו, יוצר עולם של זמן שבור ותשומת לב מרוסקת. יכולתו לשנע מידע ולא ללקט, להסביר או לנתח אותו.

"ערכו של הטוויטר מתערער אם מחילים עליו אמות מידה של קביעות, המשכיות או לכידות. הוא מתאים רק להבזקת ידיעות, המתחלפות במהירות בהודעות אחרות, עדכניות יותר. עובדות דוחפות לתודעה עובדות אחרות, ואז הן הודפות אותן משם החוצה במהירויות שאינן מאפשרות ואינן דורשות הערכה".

"החדשות בטוויטר לובשות צורת סיסמה. להבחין בה בהתרגשות ואז לשכוח במהירות. שפתו נעדרת לחלוטין כל מידה של המשכיות. שום הודעה אינה בעלת קשר לזו שקדמה לה או לזו שבאה אחריה. כל 'כותרת' ניצבה לבדה כהקשר לעצמה [...] העולם שמתאר הטוויטר מתחיל להיראות בלתי ניתן לניהול ובלתי ניתן לפענוח. 'ידיעת' העובדות מקבלת משמעות חדשה, שכן לא משתמעת ממנה הבנה של השתמעויות, של רקע או של קישורים. לדידו של טוויטר, אינטליגנציה משמעה ידיעה של הרבה דברים, לא ידיעה עליהם".

איך אני מנחש מה היה פוסטמן, שמת ב-2003, יותר מחמש שנים לפני שבקע טוויטר מביצתו, היה אומר עליו? כי זה בדיוק מה שהוא כתב על המצאה טכנולוגית אחרת - הטלגרף, שהחל לשמש להעברת ידיעות חדשותיות לעיתוני אמריקה באמצע המאה ה-19. סמואל מורס, שפיתח את השפה שבאמצעותה הפכו מלים לאותות אלקטרוניים וחזרה למלים, הקדים את חזון מרשל מקלוהן על כפר גלובלי כאשר אמר שהטלגרף "יהפוך את כל הארץ לשכונה אחת". אכן שכונה.

רוב ספרו החשוב של פוסטמן "בידור עד מוות: השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים" (הספר הופיע בעברית רק ב-2000, 15 שנה לאחר שפורסם בארצות-הברית) מוקדש לנזקי הטלוויזיה, אבל הוא עוסק גם בטלגרף (עמ' 65-66 בגרסה העברית, ספריית פועלים) כשלב מקדים לטלוויזיה, כחלק מן התהליך שמרסק את הידע, המחשבה, הבחינה והדיון לביטים של מידע מקוטע. לא רק העולם הולך וקטן, גם המוח שלנו מתכווץ.