עכשיו כבר ברור שמועמדותו של השופט המחוזי משה דרורי לבית המשפט העליון, אינה אלא אפיזודה קצרצרה ומביכה. אלא שנשאלת השאלה במה חטא בית המשפט המחוזי? האם בית המשפט המחוזי אינו חותך גורלות של בני אדם?
כי מי שמתפתה לחשוב שהשופט דרורי רק טעה בשיקול דעת בפרשת האברך והאתיופית – כדאי לו שיזנח במהירות את הפיתוי הקורץ הזה. שכן, כפי שמיד נראה, אין המדובר כאן בשיקול דעת פגום גרידא.
אחת הדרכים לבחון אמינות של פסק דין היא להשוות את רמות הפירוט של ההנמקות שלו. כלומר, אם הנימוקים השונים בפסק דין מסויים נבדלים זה מזה, באופן ממשי, ברמת הפירוט שלהם – כי אז אין להתעלם מכך ויש לבחון שמא אין יד המקרה בדבר.
מי שיעיין בפסק הדין של השופט דרורי יעמוד נדהם אל מול שלוש מאות עשרים ושבעה עמודי פסק הדין: אין סוף עצים צפופים סבוכים וגבוהים - הדורשים מאמץ רב כדי להבחין מתוכם ביער הזה.
השופט דרורי, המעיד על עצמו שהקדיש חלק לא מבוטל מפגרת בתי המשפט לכתיבת פסק הדין, מנמק את הסוגיות השונות שהוא דן בהן ברמת פירוט שהיא חריגה ביותר על-פי כל קנה מידה. כמות האסמכתאות המובאות בארכנות יתירה בפסק הדין, כדי לבסס את קביעותיו, היא בלתי נידלית. הסוגיות השונות מנומקות ברמת פירוט נדירה – עד מעל האוזניים. עבודת דוקטורט של ממש.
אין ספק: השופט דרורי עשה כאן עבודה כבירה כדי לשכנע את הקורא בתקפות קביעותיו. אלא שבסוף פסק הדין – בסוף ממש – צדה את העין שורה אחת בודדה בזו הלשון:
"הערה: ניתן לפרסם את פסק הדין, ללא שמו של הנאשם וללא פרטים מזהים אודותיו". ה"הערה" הזו של השופט דרורי – עם כל היותה בת שורה אחת מסכנה – מעידה לא רק על עצמה אלא על פסק הדין כולו. ראשית לעניין הצורה: הרי המדובר כאן בצו שיפוטי לכל דבר ועניין – צו המכוון לכולי עלמא, שהפרתו מהווה עבירה פלילית. ובכן, מדוע זה נמנע השופט מלקרוא לילד הזה בשמו? למה זה החליט השופט לצוות על איסור פרסום שמו ופרטי זיהויו של הנאשם באמצעות "הערה"? והעיקר: היכן הם הנימוקים למתן הצו הזה?
כיצד זה שהשופט דרורי, שכאמור ריפד עוד ועוד וללא הרף את כל פסק הדין בנימוקים ואסמכתאות לעייפה, מגיע לסוף פסק הדין - אל הצו לאיסור פרסום – בלי אף לא נימוק אחד קטן? כיצד זה שאין אפילו לא מילה, ואף לא רמז לסיבת מתן הצו?
התשובה ברורה: הצו הזה ניתן שלא על-פי החוק. כי האברך אינו קטין, ואין כאן עבירת מין וכיוצא באלה עילות בחוק המצדיקות איסור פרסום של פרטי זיהוי.
ובכלל, במה זכה האברך הזה עד שהשופט דרורי – נוסף על החסד הרב שהשפיע עליו בכך שלא הרשיעו – גם ישליך עליו לאחר ההפטרה את הסוכריה היקרה והמתוקה הזו בדמות הצו לאיסור פרסום פרטי זיהויו? כי השופט דרורי, לא רק שהחליט שהאברך לא יורשע, אלא שהוא גם החליט – מבלי לנמק כהוא זה - שהציבור כלל לא יידע שהאברך לא הורשע. והכל - בבית משפט במדינה דמוקרטית.
העובדה, שבניגוד משווע לשיטתו לכל אורך פסק הדין השופט דרורי לא נימק, אפילו לא ברמז, את הסיבה למתן הצו הזה - מעידה בעליל שלא רק שהשופט ידע שאין בסיס חוקי למתן הצו האמור, אלא שהוא גם ידע והבין היטב שהצו הזה אינו לגיטימי. אילו היה בסיס לגיטימי למתן הצו – היה השופט דרורי מנמק אותו כהנה וכהנה כדרך שנימק עצמו לדעת לאורך ולרוחב פסק הדין, ולא מגניב את הצו ערום ועריה מתחת לדלת.
המסקנה המתבקשת, נוכח כל אלה, היא שהשופט דרורי יצא מגדרו לטובת האברך. ובעברית פשוטה: השופט דרורי נהג משוא פנים! ואם השופט דרורי אכן נהג משוא פנים - כי אז המסקנה ההכרחית היא שמשוא הפנים הזה מטיל את צלו הכבד על כל ההליך המשפטי ועל פסק הדין.
לא נותר אלא לתהות מה הניע את השופט דרורי כך לצאת מגדרו ולשאת פנים לטובת האברך. ב
רשימה קודמת העלינו אפשרות שתת ההכרה של השופט היא זו שהכתיבה לו חשבון אישי - במובן זה שהאברך בא מקרב חוגים מסויימים, שבכוחם לשפר את סיכוייו של השופט להגיע בבוא היום אל בית המשפט העליון.
מכל מקום, השופט דרורי מנמק ארוכות ומספר בפסק הדין על רצונו של האברך להתמנות בבוא היום לדיינות וכי כל הפרשה עלולה לחבל בתוכניותיו. דומה, שאין כמו הדברים הבאים בפסק הדין להבהיר את הלך מחשבתו של השופט דרורי בעניין זה:
"אם אפסוק כי הנאשם שבפניי לא יורשע, כי אז המידע על הפרשה שבפניי, לא יימצא בפני הוועדה למינוי דיינים". המשפט המאלף הזה של השופט דרורי זורק אור נגוהות - לא רק על המניע של השופט שלא להרשיע את הנאשם, אלא גם על המניע של השופט לתת את הצו המפוקפק המורה על איסור פרסום שמו.
כי גם מי שרואה עצמו בעתיד מועמד לדיינות - זכאי לכך שבית המשפט יתייחס אליו כאל אתרוג.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
