ביום חמישי האחרון הקדישה לילך סיגן, עורכת "גלובס הערב",
את טורה השבועי לפרשה שהתחוללה יום קודם לכן במערכת העיתון. "הגיע אלינו מאמר של אחד הכותבים הקבועים", כתבה סיגן, "שאמור היה לעסוק בביקורת מדיה, אבל במקום זאת בחר, ולא בפעם הראשונה, להתעסק בכלל בדברים אחרים. הוא תקף דעה של עיתונאים ב'מעריב', שיצאו השבוע בהאשמת העולם המערבי על כך שהוא שש בכל הזדמנות לגנות את התנהגותה של ישראל מול הפלשתינים, אבל בוחר לשתוק נוכח האלימות, הרצח של המפגינים והדיכוי באירן. שום ביקורת מדיה לא הייתה שם, אלא בעיקר ביקורת על דעה לאומנית. ביקורת שהייתה מנוסחת בצורה מתלהמת, אלימה ובוטה, גם נגד העיתונאים ב'מעריב' וגם נגד מדינת ישראל, תוך האשמתה שהיא בעצם הרבה יותר גרועה מאירן ושהאייתוללות הם כלבי תלתלים לידנו. בשיחה עם הכותב על כך שטור כזה אינו מתאים להתפרסם תחת הכותרת 'ביקורת מדיה', הואשמתי על-ידו באופן מיידי בסתימת פיות".
את טורה סיימה סיגן בהמלצה: "זה מצוין לפתוח פה ולהביע דעות, ולא משנה מה הן. זה מבורך לבקר, במיוחד אם אתם עיתונאים, כי זה הרי התפקיד שלכם. אבל יש תיזה, ויש סגנון. מי שממהר למלא את הפה ברפש וללכלך באלימות על המדינה ועל מי שמצדד בה, כאילו שהמולדת היא האויב הכי מר שלו, הוא פנאט".
אף שסיגן הקפידה לא לציין שמות מפורשים בטור שלה, הכותב שאליו התייחסה הוא קובי ניב, מבקר התיאטרון של העיתון, הכותב מדי שבוע גם טקסט למדור ביקורת התקשורת המתפרסם ב"גלובס הערב". בשיחה טלפונית עם "העין השביעית" אומר ניב כי אף שהוא מתכוון להמשיך לכתוב ביקורות תיאטרון ל"גלובס", לא יכתוב עוד מאמרי דעה לעיתון זה.
"אני לא עושה חרם על 'גלובס'", מדגיש ניב, "אבל אמרתי לה [לסיגן] שאני באופן אישי לא משתתף במשחק הזה שבו אני כאילו מביע את דעתי בזמן שיש צנזורה, כי ככה אני משתף פעולה עם משטר פשיסטי".
לדבריו, אף שבעבר התבקש לבצע שינויים מסוימים בטקסטים שהעביר לעיתון, זו הפעם הראשונה שרשימה שלמה נגנזת. לעצם הטענות של סיגן אומר ניב כי הטור שכתב נפסל "בגלל הדעה" שהובעה בו, ולא בגלל סיבה אחרת. לדעתו, אין כל מקום להימנעות מהבעת עמדה פוליטית במדור ביקורת מדיה, כפי שדורשת העורכת.
"כל דבר הוא פוליטי", מסביר ניב, "כל עמדה בכל תחום היא פוליטית, בלי קשר לתקשורת. גם להגיד שיש דברים שהם לא פוליטיים זה מאוד פוליטי. גם הדעה שלה, על הדעה שלי, היא פוליטית". יתרה מזאת, לדברי ניב, דיון על התקשורת הוא במהותו דיון פוליטי. "כתבתי על
השער של 'מעריב' שבו שאלו 'איפה כולם?'. זו הייתה עמדה פוליטית פר-אקסלנס של העיתון. 'מעריב' אימץ לעצמו את עמדת הקורבן, בזמן שלדעתי הוא לא הקורבן".
אשר להאשמה כי הטקסט הגנוז נוסח באופן בוטה ומתלהם במיוחד, טוען ניב כי "הטור ממש לא היה כתוב בשפה בוטה. מבחינת השפה, כבר כתבתי דברים יותר חמורים שפורסמו [ב"גלובס]". לדבריו, אם עוד יכול היה להבין עורך שפוסל טקסט שלו משום שהדעה המובעת בו אינה מוצאת חן בעיניו, הוא מתמלא תסכול נוכח פסילת טקסט שלו משום עצם העובדה שמובעת בו דעה.
ניב מוסיף שלדעתו סיגן ביצעה "מעשה נבלה כפול", שכן לדבריו לא רק שפסלה, בהתאם לזכותה כעורכת, את מאמרו, אלא שבמאמר שכתבה נמנעה מלצטט את מאמרו שלו ולדעתו עיוותה את כוונתו המקורית. "יכולה הייתה סיגן", טוען ניב, "לו חופש הדיבור אכן היה נר לרגליה, וזה גם מה שהצעתי לה לעשות, לפרסם את מאמרי ובצדו את תגובתה, והרי אז יכולים היו הקוראים להסכים איתי או איתה, כי אני בהחלט בעד חופש דיבור גם לי וגם לה. אבל גם לפסול את מאמרי וגם לכתוב מאמר נגד מאמרי הפסול - זה אכן מורה שחופש הדיבור כאן כבר לא כך-כך רחוק מזה הנוהג באירן".
בתגובה מסרבת לילך סיגן, שביוזמתה דיווחה לקוראי "גלובס" על המחלוקת, לאשר שהכותב שציינה בטור שלה הוא קובי ניב. "אני לא רוצה לעשות שום קשר בין הטור שלי לבין קובי ניב או כל כותב אחר ב'גלובס'", היא אומרת. עם זאת אישרה סיגן שטור של ניב, שנועד להתפרסם בשבוע שעבר, נותר מחוץ לעיתון. "זה היה ויכוח עקרוני בין עורך לכותב", היא מסבירה, "אני חשבתי אל"ף, הוא חשב בי"ת, ובסוף הטור נותר בחוץ". סיגן סירבה להגיב לטיעונים שמעלה ניב באשר לגורמים שהביאו לפסילת הטור, בציינה כי "אלו עניינים פנימיים בין עורך לבין כותב".
עוד בנושא:
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
