צ"לג לברקת

רק לא מכבר שיבחתי מעל בימה מכובדת זו את מדיניות הריסת הבתים של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, במזרח העיר. עוד לא יבשה הדיו על הצל"ש והנה מתברר שהטפיחה על השכם הייתה מוקדמת מדי. ראש העירייה המזגזג (לא רק בפרשת החניון), הסחיט והלחיץ, שינה את מדיניותו במאה שמונים מעלות, והכריז ברמה על ביטול ההריסה של רוב המבנים הבלתי-חוקיים בירושלים המזרחית.

לא סוד הוא כי ערביי העיר בפרט, וערביי ישראל בכלל, הם פורעי חוק ממדרגה ראשונה - הן בתחום תשלומי הארנונה והן בתחום הבנייה הבלתי-חוקית, המגיעה לממדים מדאיגים. במקום לאכוף את החוק נגדם, הם נהנים מחיבוק דוב של הממסד. המציאות היא שכלבי החוק נובחים, אך השיירה עוברת (כן, גם על החוק), תוך התעלמות מופגנת של השלטון הישראלי מהתופעה.

מעבר לכך, האם בעצם אי אכיפת החוק - והאפליה הברורה בין המגזר היהודי למגזר הערבי - ברקת אינו מעודד את העבריינות בקרב האזרחים הערבים ומעודד אותם להיות אנרכיסטים פורעי חוק? מכאן עד לאינתיפאדה הדרך קצרה. בכלל, האם לא הגיעה השעה לחנך את הערבים להיות אזרחים דמוקרטיים מן השורה ולהפנים את המסר כי אין ארוחות חינם: אין זכויות בלי חובות, ואם לא יתנו - לא יקבלו.

אין ספק שברקת נכנע ללחץ הערבים, בחסות השדולה הפוליטית הרחבה של תנועת מרצ העומדת מאחוריהם. תנועה זו, שרוממות שלטון החוק בגרונה, מעודדת את העבריינות בהסוואה של אפליה פוליטית, כביכול, נגד הערבים. כזכור, כינה מאיר מרגלית, חבר מועצת העירייה מטעם הסיעה, את ההריסה החוקית כ'פשע נגד האנושות'. האם איפוא בתפנית שחלה במדיניותו ברקת לא נותן יד לגישה חסרת שחר זו?

צר לי לקחת מברקת אחר כבוד את הציון לשבח, שמיהרתי לתת לו, ולהעניק לו במקום זה ציון לגנאי.

צ"לג ב'

ועוד ציון לגנאי. עם כל הכבוד לתיירות הפנים, שניר ברקת כראש עיר מעוניין לטפח, השאלה היא למה בשבת? זה היום המקודש ביותר לעם היהודי. פרשת החניון המפורסמת, שעלתה לראש הכותרות, לא הייתה מתעוררת אילמלא הרצון של ברקת למשוך את שכנינו התל אביביים לבירה בשבת.

נכון שעבור חילונים רבים, מהעיר ללא הפסקה, זה היום הפנוי היחיד. ובכל זאת: יש ששה ימים בשבוע, כל שבוע, יש מועדים: חנוכה, פורים, ט"ו בשבט וחול המועד בפסח ובסוכות, כדי לתכנן סיורים ומופעים מדהימים, וכמובן יש עכשיו החופשה הגדולה לתכנון ההפנינג של הבירה. ימי הקיץ ארוכים, והלילות לבנים. ובקיצור יש לוח זמנים עשיר למקם בו את משבצת התיירות.

חילול השבת לא מתחיל איפוא בחניון, אלא שראשו נעוץ במדיניות השגויה שמאחוריו. אחרי שברקת מושך קהל חילוני לעיר בשבת, הוא טוען שאין עבורם מספיק מקומות חניה וכי הדבר כרוך בפיקוח נפש. ואז זועק ברקת: "זאב, זאב!", כביכול פיקוח נפש דוחה שבת. אם זה לא היה עצוב ומעורר מחלוקת, זה היה מצחיק ואירוני. להזמין מראש חילול שבת המוני לשם פיקוח נפש, כדי לתת לגיטימציה לחילול שבת?! אין חיה הלכתית כזאת. פיקוח נפש בהלכה, המתיר חילול שבת, הוא לא מצב המוזמן מראש, אלא מצב מאולץ שנולד כברירת מחדל מסיבות רפואיות ואחרות לשם הצלת חיים. תחשבו למשל, שהיו דוחפים הולכי רגל לכביש ברמזור אדום, ואז היו עוצרים את כל חוקי התנועה בטענה של פיקוח נפש. סיטואציה הזויה? כך גם המצב לגבי החניון בשבת. זה לא לוגי, לא צודק, לא חכם ונגד ההלכה היהודית.

סחיט ולחיץ

תשאלו, מה המשותף לשני הצ"לגים (ציון לגנאי)? נדמה לי שאפשר להצביע על מכנה משותף בין פרשת החניון לאישור הבנייה הבלתי-חוקית במזרח העיר. לא רק כניעה היא שם המשחק. כזכור, ברקת הוכיח את עצמו בארבע שנות האופוזיציה בעירייה כפוליטיקאי משופשף וכיח"צן מחושב היטב המתכנן את כל מהלכיו קדימה מראש. את הקמפיין שלו לראשות העירייה הוא תיכנן במשך ארבע שנים (!), כבר מהיום הראשון לשבתו על ספסלי האופוזיציה. גם הפעם, הוא עוד לא הספיק לחמם את כיסא ראש העירייה, וכבר מתכנן את הקדנציה המוניציפלית הבאה שלו, כשפניו אל המגזר החילוני והערבי, כמובן. וכדי למשוך את שני הקהלים הללו, הוא חייב לספק את הסחורה, והוא מחלק להם איפוא טיפים נדיבים, אם גם לא חוקיים או לפחות שנויים במחלוקת.

ולקינוח, מה בין קידוש השם לחילול השם? עצרת התפילה ההמונית של החרדים בבר-אילן, שהייתה מפגן של כבוד, כמחאה נגד חילולי השבת, היה מעמד ששידר כולו קידוש שם שמים. לעומת זאת, התפרעויות המיעוט של השבאבניקים הקיצוניים במוצאי שבת במאה שערים היו נגד ההלכה וגרמו במפורש לחילול השם והשבת, שהיא חוויה מעצימה מיוחדת במינה, כאחת. כמו תמיד, השוליים המתפרעים הכתימו את הציבור החרדי כולו המתנגד לאלימות.

ומה בין פיקוח נפש לפיקוח נפש? האחד הוא פיקוח נפש מונשם מלאכותית, שכבר נסקר בהרחבה בפרשת החניון. השני לעומתו הוא של תינוק השוכב חסר נשימה, כפי שקרה בליל שבת שעבר בנתיבות. זהו מקרה קלאסי של ההגדרה פיקוח נפש, שמצווה לחלל עליו את השבת. חבל שאמו לא ידעה הלכה זו, ולא הזעיקה את מד"א מיד. אולי חייו של התינוק היו ניצלים.

ומכאן לאייטמים אחרים שהיו בשולי הכותרות.

סל היושב-ראש

נראה שיושב-ראש הכנסת, רובי ריבלין, חושב שהכנסת היא מוסד פרטי שלו, ושהקופה הציבורית היא קופתו הפרטית, וכי אזרחי המדינה נמצאים בכיסו (תרתי משמע). אחרת אי-אפשר להבין את הבזבזנות היתרה שהאיש נוהג בכספי ציבור, במיוחד בתקופה של הידוק החגורה. כאילו לא די ביוזמתו להגדיל את מספר חברי הכנסת ל-150 (במקום לצמצמם), הכרוכה בעלות גבוהה, עתה באמתחתו שתי הצעות בזבזניות נוספות. האחת דנה בתגבור מצבת חברי הכנסת בעוזרים פרלמנטריים נוספים, כביכול לא די בשני
עוזרים לחבר כנסת על לשכותיהם המנופחות.

ההצעה השנייה דנה במימון נהג פרטי לחבר הכנסת הנכה כחלון, הזוכה לסיוע נדיב ממשרד הביטחון. אם אתה נכה, אזרח קטן, כדאי לך איפוא להיות חבר כנסת - לפחות מבחינת חבילת ההטבות של ריבלין. אחרי כל זה הוא עוד יקים ועדת חקירה (מכספי האזרחים כמובן) לבדיקת התדמית הנמוכה של חברי הכנסת. הרושם הוא שריבלין, בעל הדימוי המהוגן, שחתר שנים לתפקיד מפתח - ואשר זכה לעדנה בערוב ימיו הפרלמנטריים - מחפש כותרות בכל מחיר.
שירות דוב למפגינים

כל הכבוד לרב טוביה וייס, מנהיג העדה החרדית, על ההוראה הנבונה שהוציא לציבור, שלא להפגין נגד מצעד הגאווה בירושלים. דומני כי חוסר התגובה הוא התגובה הנכונה ביותר למצעד, וההתעלמות היא ההפגנה הטובה ביותר. מעֵבר לחיסכון במשאבים כספיים (מהקופה הציבורית כמובן) ובכוח אדם משטרתי, יש לזכור כי ההפגנה אינה משרתת את המטרה של המפגינים המתנגדים למצעד. נהפוך הוא, היא עושה שירות טוב לצועדים ויחסי ציבור חינם אין כסף ל'בית הפתוח'. וזו היא ודאי לא מטרת המפגינים, המעוניינים להעלים את התנועה ואת המצעד מן המפה ומהתודעה הציבורית. כל התלהטות רוחות הייתה מביאה רק להאדרת התנועה ולפרסומה המזיק. לתשומת לב השוליים המתלהמים!

כפייה חילונית

פסיקת בג"צ, המחייבת מתן תעודת כשרות לקונדיטוריה שבבעלותה של אישה נוצרית, מזרם 'היהודים המשיחים', מהווה כפייה חילונית מובהקת בלבוש חוקי. לא סוד הוא כי היהודים המשיחיים הם נוצרים לכל דבר, המאמינים בישו ובברית החדשה (זהותם היהודית עלולה להטעות). השאלה היא איפוא - היעלה על הדעת לתת תעודת כשרות לקונדיטוריה נוצרית? גם אם לטענת בעלת החנות היא מכירה את הלכות הכשרות, אין ספק כי כנוצרייה ההלכה היהודית אינה נר לרגליה, ואי-אפשר לסמוך על כשרותה.

נושאי הדת אמורים להיות בתחום סמכותם של הרבנות ומוסדות הדת במדינה בלבד. מדוע איפוא בג"צ מתערב בתחום לא לו, שאין לו הידע והכלים ההלכתיים לשפוט בהם. כשם שהוא אינו יכול להכתיב לרופאים אלו תרופות לתת לחולים, כך הוא אינו יכול להכתיב לרבנים מתן כשרויות ונושאים דתיים אחרים. עם כל הכבוד, ראוי לחדול מהאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של השופט אהרן ברק, המאפשר מעורבות דתית ופוליטית לבתי המשפט.

ועוד על פירות האקטיביזם השיפוטי קיראו באייטם הבא.

אפליה מתקנת

הטענה שבחירת המועמדים הדתיים לבית המשפט העליון, על-ידי הנציגים הדתיים של ועדת הכנסת, נגועה בפוליטיזציה היא חסרת שחר. מדוע למרות העובדה שהדתיים מהווים כמעט מחצית מהאוכלוסיה היהודית בישראל, אפשר לספור על כף היד את מספר השופטים הדתיים בישראל? האם אין עובדה זו של מיעוט שופטים דתיים מצביעה על פוליטיזציה חילונית?

ובכלל, איפה עקרון השוויון, המונח ביסוד מגילת זכויות האדם, שהוא נר לרגלי המערכת המשפטית? האם אין מדובר בקיפוח הדתיים מבחינת שוויון ההזדמנויות?

נכון עשו אפוא חברי הכנסת הדתיים בוועדה למינוי שופטים - המייצגים את הסקטור הדתי - שבחרו במועמדים דתיים, ולוּ לצורך אפליה מתקנת, כדי לתקן את העיוות הקיים בנושא. הגיעה השעה להגדיל את מספרם של השופטים הדתיים בהתאם לחלקם באוכלוסיה. ראוי שהטוענים לפוליטיזציה דתית יטלו קורה מבין עיניהם. לא רק בגלל מינוי שופטים חילונים, אלא גם בגלל האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק. האם ההתערבות המשפטית בסוגיות פוליטיות אינה מעידה על הכנסת הפוליטיקה לבתי המשפט?