מה שקרה למפעל הפיס מוכיח כיצד משפט בנאלי המזכיר כי הדרך לגיהנם רצופת כוונות טובות, עדיין תקף כמו באפיזודה האומללה הקשורה בחלוקת "פרס ספיר לספרות" לשנת 2009. הייתה זו פעם ראשונה שאירוע ספרותי מכובד שכזה הסתיים למעשה בגזילה בוטה וחסרת-כבוד של פרס ראשי אחד וארבעה פרסי-משנה שכולם שכר עמלם וזיעתם של חמישה סופרים. אלה שביצעו את המעשה הנבוב וחסר תועלת זה ללא הצדקה מוכחת משתייכים לחבורת אנשים שהשכלתם כשלה לא רק בהבחנה בדקויות של התנגחויות ספרותיות, לעתים קרובות נבזיות, אלא גם במבחן הנימוס האלמנטארי שנרמס ברגל גסה. לכאורה נוצר עם ביטולן הנרפה של החלטות שופטי הפרס מצב טראגי-קומי, זה שהמשורר בעל הלשון המושחזת אברהם שלונסקי העניק לו משמעות משלנו בתערובת ארמית-עברית ויצק ביטוי חדש, חוכי-תוגי, מלשון חוכא ותוגה. בא מאן-דהו ולחש באוזני הממונים על מקורו השופע של הכסף הציבורי כי היה כאן "ניגוד אינטרסים" מביש ומכלים אצל יושב-ראש ועדת השיפוט. מיד התעוררה מתנומתה הרגועה חבורת "מועצת החכמים" של מפעל הפיס והזדעקו להציל בהבל-פה את התדמית הטהורה של הקזינו הלאומי. ייתכן שגישה פסולה זו הושפעה אצל אלה מעייפות שלאחר מאמץ אינטלקטואלי מתיש לפרש לעצמם את טיבה המורכב של הזירה הספרותית, וביטלו במחי לשון פזיזה את החלטת חבר שופטי הפרס שבראשותו עמד זה שנים אחדות הפוליטיקאי בדימוס והיוצר בהווה ובהתהוות, יוסי שריד.

ובכן, ראשית לכל נתייחס לעובדות. חמישה סופרים הגיעו בסוף מקצה החתחתים לכדי נגיעה ממשית בפרס החשוב בעיקר מבחינה כספית, ועיצבו את דמותה הספרותית המכובדת לכל הדעות של נבחרת 2009, זו שבעצם איש מהנמנים עליה כבר איננו יכול לצאת וכיסו חפוי. גם לא מבחינת הכבוד. שכן במקרה הנוכחי ההבדלים ברמות הכתיבה הם כחוט השערה וכל אחד מהחמישה היה בעל סיכוי לעמוד על דוכן המנצחים כשלראשו זר עלי פיס ברוכים ומבטו מופנה לעבר הדגל הלאומי המתנוסס בראש התורן. כל אחד מיוצרים אלה זכה בצדק עם הולדת ספרו בתשומת-לב רבה וכל אחד מהם הוכיח בדרכו את כישרונו המובהק ואת פריו הטוב. יתרה מזו, גם אלה הארבעה מבין החמישה המתחלקים במקום השני יוצאים ובכיסיהם מצלצלים עליזים, סכום כסף שגודלו כגודל פרס ספרותי מכובד אחר וראוי לכל הדעות. גם המסקנה התמוהה להפר את החלטת ועדת שיפוט "פרס ספיר" חסרה ביסוס להאשמות המרחפות בחלל, ואילו באמת הייתה מבוססת ומוצדקת, גם אז ספק אם היה מקום למהפכה כה-קיצונית. הסיבה לפזיזות זו - המתאפיינת בחוסר שיקול חכם ומבוגר - נמצאת בטבעה התוקפני של ההחלטה שהיא גם יתומה מכללי הגינות בסיסיים, להגן על שמו הטוב של "מפעל הפיס" באמצעות שלילה מיידית של הפרס מהזוכה בו, ועל-ידי כך לקפח גם את ארבעת חבריו.

גם המטרה הראשית הוחטאה וחטאה בנמהרות שהיא אם כל עוולה, שכן אי-אפשר להחזיר גלגל לאחור מפני שמיום זה והלאה לחמישה יוצרים אלה ממילא תוצמד התווית "זוכה במפעל פרס ספיר" 2009. שכן זו דרכו של עולם. החלוקה כבר נעשתה על-פי כללי המשחק וכך התעצב גם מעמד ההכרזה החגיגית על הזוכה הראשי והמשניים התבררו ממילא. כמובן שבכל איזכור בעתיד של הענקת הפרס בשנת 2009 יצורף גם ההסבר המוזר של "אבל מועצת חכמי מפעל הפיס...", אותו אבל שמכבר לא ראיתי אומלל ממנו. אותו אבל שגרם להחשיד את יוסי שריד ב"ניגוד אינטרסים", שאינו אלא טיעון מעורר צחוק ודמע כאחד. ממש כפי שצפה סיטואציה מביכה זו שלונסקי שהעניק לנו את הלבוש העברית של טרגי-קומי. נקודה אותה היטיב שריד לבטא בהומור מריר כדרכו. וכי הייתה לפניו דרך אחרת?

כל-כך מופלגת כסילותם המצערת של בעלי ההחלטה הזאת שהתקבלה בקלות-ראש מעוררת השתאות של ממש, עד שאינני משוכנע כלל ועיקר שהייתה עומדת במבחן בית המשפט ולא הייתה מסתיימת אלא במקלחת צוננים שממנה היו מופיעים ברחובותינו בני חבורת מנהלים אלה כשהם שפופים וחפויי ראש. כל-כך נבעתו מקשקושים שקשקשו באוזניהם בעלי עניין עד שהסתתרה בינתם לרגע אומלל שהיה די בו ליצור מצב שייכנס להיסטוריה הספרותית הרשומה כמעט כסיפור הומורסקה הראוי לעטו הסטירית השנונה של אפרים קישון אילו עדיין היה מצוי בינינו (כמה שהיה מתעלז קישון להצליף בהומרסקה שנונה בחבורה הזאת!) או לעטו של אחד מכותביה המופלאים של הזרם הספרותי הפנטסטי בסיפורת המקומית.

אך למה עוד עלינו לצפות ממנהלים אלה שהתחלקו בצורה כה-אנושה והם ככלות הכל בעיקר אנשי כספי-ציבור שאיש אינו מודע לעלילותיהם המרשימות בשדה התרבות, כאלה המעניקות להם זכות של בעלי הבל-פה שגרמו אפילו לאחד חריף שאינו נוהג לאבד עשתונות כיוסי שריד להתרוצץ כמעט בין כל הבמות האפשריות כשאמת ידו מורמת להסתיר פניו מאימתם של אגרופיהם הקמוצים בזעם השלוחים אליו. זהו זעמם של בני אלים שכושר חשיבתם כבה בבת-אחת כמו בדום-מוח, וזעמם בוער בגלל החרפה שכביכול העטה עליהם יוסי שריד ובגד באמונם. לא סתם קבע שריד את מקומה של הדיוטה התחתונה הזאת כמקום אליו לא הגיע מעולם. אכן, אותו שריד אמיץ שהפעם נבעת ונראה כמתרוצץ בין במה אחת לשנייה להסביר, להתגונן, לחרף נפשו ובלבד שימשיך להיות מוכר לנו כאותו שריד שגם מבקריו רואים אותו כאיש שאפשר שלא להסכים איתו אבל אין מקום להטיל דופי בהגינותו וביושרו. למרות שלרגע נראה נבוך כהלום קרב עדיין הוא אותו יוסי מקורי ועז ביטוי שאני מכיר מזה כארבעים שנה. ביטויו קולח כמתנגן וגם בימים אלה נעשית תגובתו כדרכו בתערובת של ציניות והומור אינטליגנטי המאפיינים מתמיד את בעל הלשון הצורבת הזה. אף על-פי-כן איני יכול שלא לחוש אי-נוחות על היכלאו ולו גם להרף שנייה בקרן זווית שאינני מכיר כמעט שופט בזירה הספרותית שאינו עלול למצוא עצמו לכוד בה, בהתאם לתפיסת העולם המנופה של מנהלי כספי הציבור. לפתע דווקא הם מגלים את קשר השחיתות...

משחר ילדותי בארץ-ישראל של שנות השלושים בעוונות היות אבי ז"ל סופר מעורה בזירה הספרותית, למדתי להכיר את שוק פורסי הפרסים למיניהם, שכן אבי היה אחד מאותם סופרים שזכה בפרסים ואילולא מת בהיותו בן שישים וחמש קרוב לוודאי שהיה ממשיך לקצור עוד אחדים וחשובים. בהיותו מראשוני חברי ועד אגודת הסופרים העבריים שהקים חנ"ב, גדלתי לדעת מקורותיו של הצל הארוך והמעיק הזה הנקרא פרס ספרותי. נדחפתי שלא ברצוני לזהות פינות אפלות בשיקולי סופרים שנעשו לרגע גם שופטים בוועדות פרסים עד שנקעה נפשי והחלטתי שאם אזכה לכתוב בבוא יום, לא אשלח את ספרי לתחרויות ספורט כאלה ואדאג להדיר רגליי מזירות שקרקעיתן מתגלית כאדמה טובענית עד קטילה. וכך נהגתי עד היום, להוציא פעם אחת בבחרותי כששלחתי כתב-יד לתחרות ספרותית שבה אין השופטים יודעים את זהות הכותב אלא לאחר שגיבשו דעתם והציגו עמדתם תוך הנמקה ברורה. אני האחרון שיכול להעיר משהו על תוצאת אותה השתתפות שהאירה לי פנים.

אבל אילו יכולתי כבעל מרכולת לפרוש לפניכם את כל הידוע לי על הפעלת לחצים על שופטים ספרותיים הן מצד מו"לים, הן מצד עורכים, הן מצד חבריהם הספרותיים של השופטים העושים ימים כלילות לקדם מי מהם למעמד של בחיר האלים בוועדה שיפוטית כלשהי, כי אז הייתה מצטיירת לעיני כולנו תמונה שונה לחלוטין מזו שניסו להיאחז בה אנשי מפעל הפיס בבואם במלוא קלונם לתרץ את מסקנתם האומללה. אני יכול להבטיחכם נאמנה שיוסי שריד עמד לאין שיעור טוב מאלה הדולקים בעקבותיו בהתמודדות עם לחצים שהופעלו עליו לעוות שיפוט. וייתכן שלא. צריך להכיר קצת מארסו המסוכן בכדי להיזהר בפניות מסוג זה בבוא מי לפתחו של שריד. ואם כבר קיבל מישהו והאזין לו בשתיקה כי אז דומני שבבוא יום כשיחשוף את הלחצים ואת זהות הלוחצים יסתבר שאין כמעט הוצאה אחת שלא באה חשבון עד לפרוטות שחוקות בניסיון להפריס פרס נכבד לאחד מסופריה. כולל כל אחד מבני החמישייה הפותחת של שנת אלפיים ותשע.

אינני מכיר את הסופר הצעיר אלון חילו שזכה במקום הראשון אבל אני משער שאפילו מפיו נעתקו גם מילות תגובה ברגע הראשון, ואולי אפילו נתפש להרגשה שמישהו "עובד עליו". אני מקווה שימצא בתוך עצמו מקור כוח לעבור את השלב הנבזי הזה שלא יגרע משיעורו לא היום ולא מחר, אבל יחשוף לפניו שלב משלבים של משחקי "כבוד אבוד", זירה שבה אין חוקים והחוק היחידי הקובע הוא חד-משמעי, תפוש כפי יכולתך. חלקי איננו עם אלה וחלקם של עוד סופרים שלטעמי מכבר ראויים היו לקבלת פרס כספי בכדי לאפשר להם להוציא מתוכם עוד עבודה ספרותית שאינה מרפה מהם עד שתיפלט מרחם היוצר שלהם. אלון חילו אולי יכול למצוא בלבו סליחה לאותם שוגי מפעל הפיס, אבל אני לא אשכח את עלבונו גם ממרחק, שכן לא מדובר בסתם עלבון, אלא בכזה שהדרך היחידה שלדעתי עומדת לפני מועצת חכמי הפיס, היא לעלות ולבקש מחילה מהיוצר. אולי זה יסייע גם להפסיק את מסע הפטפוטים הרעים של אחדים מבין המקורבים לסופרים שכביכול נפגעו. לא קיים מתן פרס בו לא נמצא סופר פגוע בסופו של תהליך. פשוט אין יצור מופלא כזה. אבל המטרה לא צריכה להיות לא אלון חילו ולא יוסי שריד.

טוב יעשו גם היוצרים האחרים שמופיעים למתוח את מיתר קשתם ולירות בהם חיצים מורעלים בחילו ובשריד, ובעוד אחדים. חילו יצא נקי וצח גם לאחר שקיפחו אותו מהנאה של שעה אחת בלבד וכבר היה גם על סף זכייה בכינוי מגונה כבוגד, וכזה נשאר גם יוסי שריד שיחזור להיות בעל ביטוי שנון כשהיה. קראתי את "הוידוי" שפירסם בסופשבוע זה בהארץ והלביש לו כותרת לעגנית "תפשו אותי על חם". לא תמיד אני תמים דעים עם גישתו והשקפתו, אבל הפעם הסכמתי עם כל אחת מאותן נקודות שהעלה מעשה כתיבה להשתבח בה ובניחוחה הטוב לעומת ריח הצחנה שעדיין יוצא מפתחי בניין מפעל הפיס. שריד כדרכו, כהן גדול בדבירו, חזר והוכיח כי גם ברשת המבוכה שצנחה עליו במפתיע לא איבד את עשתונותיו וברקו כשהיה. אלא שאי-אפשר להתכחש למעשה נבלה שנעשה, להפשיט אותו מגלימת יושרו אותה תפר כנמלה עמלנית כל חייו ועדיין, כך מסתבר, טרם סיים.

לנו נשאר רק לסמן את גבול הצביעות הבוטה ולקבוע את האמת הפשוטה כי מה שהיה הוא שיהיה. גם מחר, גם מחרתיים בבוא מועד לנוכח בני העדה כולה לפרוס פרס אחר כלשהו, דבר לא ישתנה בכיפוף הידיים הזה המאפיין המרכזי את זירות השיפוט. זהו חלק ממלחמת הקיום וההישרדות של כל יוצר בכל תחום. אין מספיק מקום לכולנו. אלה שאינם ממרפקים דרכם או סתם ממוזלים, נדחים לצד. אבל דבר לא נגרע מאיכותם ומכישרונם. יצירות אמנות עושות דרכן לעתים בדרכים נסתרות כמעט בדרכי-אל שלצערי אינני מאמין בקיומו. מרוב הנסתר הזה מבינתי לעתים אנחנו למדים כי גם הגלוי נעשה מעורפל עד עיוורון, כמו בפדיחה המטופשת הזאת של אנשי מפעל הפיס.