"מצעד האיוולת" השנתי שוב צועד בסך הכה-מוכר. שוב, בעקביות ראויה לציון, חוזרים כל שנה ומעלים על שולחן הניתוחים את מערכת החינוך כדי לבחון את הישגי התלמידים שלנו, בין אם בזכאות לבגרות ובין אם בהשוואה למדינות אחרות. וכל שנה מתגלית אותה מציאות שכולם מכירים אותה היטב אלא שמסרבים להכיר בה: חברים יקרים, מערכת החינוך מתה, עליה השלום. אם יש המנסים לבחון את מה שנותר, מן הראוי לא להכתיר את המערכת כמערכת חינוך אלא כמערכת הוראה ולמידה. החינוך מזמן הפך למושג ערטילאי לחלוטין. מי שמבקש לחנך את ילדיו, אל ישים את יהבו על מערכת החינוך.
מאז 1968, היינו כניסת הרפורמה הגדולה ובמרכזה האינטגרציה, מערכת החינוך מדדה מדחי אל דחי. שרי החינוך לדורותיהם, להוציא מקרים נדירים, היו לפקידים רמי דרג במשרד החינוך, ובמקרים הגרועים יותר, הזיקו יותר מאשר הועילו. כולם שילמו מס שפתיים על חשיבות החינוך וההשכלה, אך כולם, ללא יוצא מן הכלל, לא מילאו אחר הבטחותיהם. אולי זו עובדה מרגיזה, אך עם עובדות לא ניתן להתווכח.
שר החינוך החדש, גדעון סער, עלה על אחת הבעיות העיקריות של מערכת החינוך ומנסה לקדם פתרון: האלימות וחוסר המשמעת המוחלט, עד כדי אנדרלמוסיה. על הבעיה השנייה עדיין השר לא הביע את דעתו: משטר הלמידה בבתי הספר הוא אנכרוניסטי, בלתי יציב בעליל, פוליטי במהותו וחסר כל תוחלת ממשית.
|
|
|
בתי הספר הפכו להיות אכסניה בלתי ראויה ללמידה. לכך מספר סיבות:
מקצוע ההוראה אינו פרופסיה ואף אחד איננו מוכן להכיר בכך. לכאורה אין לעובדה זו השפעה, אך ברגע שהמורים מרגישים כשמרטפים האמורים לסיים את יום העבודה ו"להגיע הביתה בשלום", לא תיתכן למידה. התמורה לעבודתם של המורים נמוכה ביותר, העבודה שוחקת כמאכלת, ובסוף היום שואלים המורים את עצמם, במה חטאנו ובמה פשענו?
אין עוד מקצוע שבו כל אזרחי ישראל מבינים בו כמו הוראה וחינוך, אולי בעצם בנושאי ביטחון בהם כולם רמטכ"לים. מתן האפשרות החוקית של הורים להתערב בעבודת המורים גובלת בזילות המקצוע. ההורים מסוגלים לפטר מורים, להחליפם, אפילו מנהלים. משרד החינוך נתן עד היום יד לכך. המזל שאת השיטפון מנסים ארגוני המורים לעצור. התלהמות ההורים, האלימות המילולית והפיזית הן מנת חלקם של המורים. איומים ואף תלונות במשטרה כנגד מורים אינם תופעה זרה למערכת. מכל אלה יוצא שהמורים עובדים תחת לחץ ואיומים שאין כדוגמתם.
חוסר המשמעת בשיעורים, התרבות הקלוקלת של זלזול בזולת ובכלל זה במורים, יוצרים אווירה אנטי-לימודית. הערות על פלאפונים או על התנהלות בלתי נאותה עלולות להגיע לתלונה במשטרה כאשר התלמידים, בעידוד המורים, עושים זאת בחדווה ראויה לציון. מי שמסוגל לעבוד בתנאים כאלה שיקום!
הבעיה השנייה היא התכנים הלימודיים והערכתם של המורים את התלמידים. מזה שנים רבות תוכניות הלימוד קוצצו באמצעות תרגילים פופוליסטיים שונים: הגרלות, מיקודים וכדומה. כל המערכת מכוונת לבגרות לכל כאשר היא יודעת שאין זה אפשרי. מיליארדים רבים נשפכו אל הביבים רק מסיבות פוליטיות מובהקות. התלמידים המסוגלים להתגבר על עומס הלימודים אינם מקבלים את המגיע להם משום הדוקטרינה של אינטגרציה. התלמידים החלשים גם הם מעולם לא קיבלו את המגיע להם. כולם כיוונו לאמצע ומטה. מכאן התוצאות המונחות בפנינו.
לבסוף, הפוליטיקה של החינוך. מי שסבור שאין פוליטיקה בחינוך אינו יודע ואינו מכיר את המציאות. המינויים השונים בדרגים הגבוהים אינם מקצועיים אלא פוליטיים. מנהלים ובעלי תפקידים אחרים מתמנים משום הקשרים שלהם ולא כשירותם. פעילותם היא בהתאם. גם התערבות הפוליטיקאים, החל משרים, חברי כנסת וראשי רשויות גורמת לכאוס בתוך מערכת החינוך.
כולם מכירים את העובדות, אך כולם מרימים גבה למשמע התוצאות. הצביעות חוגגת, חוסר האכפתיות במעל, ומערכת החינוך הפכה מזמן לבר מינן.
|
|
ד"ר צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי.
| תאריך: |
12/07/2009
|
|
|
עודכן: |
12/07/2009
|
|
|
תפוס כינוי יחודי
דימוי ההולוגרמה בספרה של יהודית אוריה משמש ככלי מרכזי לגישור על המרחק הפיזי בין האוהבים, בכך שהוא מאפשר נוכחות רב-ממדית שאינה תלויה במגע בשר ודם
