תשעה באב - יש גם תקוה

נאמר - משנכנס אב ממעטין בשמחה. חודש אב מאופיין על-פי האסטרולוגיה היהודית בחורבן ובתקווה. חודש אב הוא חודש ההתגברות. סמלו של החודש הוא האריה. הארי הוא סמל הגבורה. הגבורה יכולה להיות התגברות על היצר. אבל הגבורה יכולה להיות רצון להשתלטות על האחר. גבורת החומריות. זה בידינו לבחור מהי הגבורה בה אנו רוצים.

בחודש אב קרו אסונות קשים לעם ישראל. בגלל התגברות היצר על הרוח, בשל שנאת חינם. חורבן בית המקדש הראשון והשני. שלא פרגנו, שלא סלחו, שלא אהבו, שלא היו מאוחדים. היצר הרע של מחלוקות, קנאה וצרות עין גבר על הרוח, על האהבה, על הפרגון ועל האחדות.

בית המקדש היה מרכז העם היהודי, מרכז תורני ומרכז הנהגתי לאומה כולה. זה לא רק הקרבת הקורבנות. לדעת הרמב"ן עיקר בניין בית המקדש הוא לצורך "מנוחת השכינה". לכן, על-פי דעתו, המקום החשוב ביותר בבית המקדש היה "ארון הברית" בו שכנה השכינה. "אנו עצבים על חורבנו של בית המקדש. וארץ-ישראל בלי בית-מקדש זה כמו גוף בלא ראש ולב, בית-המקדש הוא ליבו של עם ישראל וארץ-ישראל. עלינו להעמיד את הצפייה לבנין בית-המקדש בראש מאויינו, לכאוב את כאב חורבן המקדש בכל ימינו, ולהעמידו בראש שמחתנו, לזכור את צערה הגדול של השכינה שגלתה ממקומה ונמצאת בשבי ביד צר, לדעת כי ארץ-ישראל בלי בית-מקדש זה כמו גוף שלם בלי ראש ולב. בית-המקדש הוא לבו של עם ישראל, ליבה של ארץ-ישראל" (הרב זלמן ברוך מלמד).

בית המקדש הראשון נחרב על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל (בשנת 586 לפנה"ס) שהרס את בית המקדש, לקח את אוצרות בית המקדש ואוצרות המלך והשרים, והעביר לבבל. את היהודים שנשארו בחיים לאחר ההרג והביזה, הגלה לבבל. שם נמכרו לעבדים ולשפחות.

בית המקדש השני נחרב על-ידי טיטוס הרומאי (בשנת 70 לספירה) שהחריב את ירושלים, החריב את בית המקדש והוביל את אוצרות המקדש המפוארים לרומא. מאות אלפי יהודים נהרגו על-ידי הרומאים בירושלים ובכל רחבי הארץ. מי שנשארו בחיים הוגלו ונמכרו לעבדים ולשפחות.

וכן בתשעה באב, על-פי המסורה קרה חטא המרגלים – חטא של יוהרה והסתה – המרגלים ששבו מהארץ במקום להתפעל מהכוח שמעניקה הארץ לתושביה, סיפרו: ""אפס, כי עז העם היושב בארץ, והערים בצֻרות גדֹלֹת מאוד... עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (במדבר י"ג, כח-כט). לא הזכירו את פירותיה היפים, את יופי הארץ. רק הפחידו והזהירו. רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה דיברו טובות על הארץ: "ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה" (י"ג, כו-כז).

ובתשעה באב אנו צמים לא רק כאבל על אסון חורבן בית המקדש, כי אם גם לתקווה שיחדש ימינו כקדם, שנזכה לראות במהרה בבניין בית המקדש השלישי. והתקוה לראות בבניין בית המקדש היא שהחזיקה את היהודים בגלות שנים רבות כל-כך. בקושי, בסבל ובבזיונות. האמונה שעתיד בית המקדש להיבנות בבוא משיח צדקנו בעזרת השם. לשם כך תוקנו כמה תקנות כדי להזכיר ולזכור את חורבן הבית. כדי לא לשכוח ולהמשיך לחלום ולקוות ולהתפלל. ויש מספר תקנות הנהוגות להזכרת החורבן:

• נהוג להשאיר שטח מרובע על הקיר ללא צבע זכר לחורבן.

• שבירת כוס בחתונה בקריאת: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני" (תהילים קל"ז).

• בסדר פסח וכן ביום הכיפורים אנו מסיימים בברכת: "לשנה הבאה בירושלים".

בכוחנו לחזק את כוח הרוח על-ידי אהבת חינם ובכך להגביר את כוח הרוחניות על היצר. ונזכה לראות בבניינה במהרה בימינו. אמן.