מה שמאפיין את המין האנושי בכלל ובדורות האחרונים בפרט, זה שמתעקשים להבין כל דבר ולנהל עניינים על-פי השכל. לכאורה זה בסדר, הרי זהו מוֹתַר האדם מן הבהמה, לא?! הבעיה היא שהשכל האנושי זה לא משהו שניתן לבנות עליו לאורך זמן, שכן הוא משתנה. איך אמר כאן לפני שנים מישהו שהיה מאוד נחשב - רק חמוֹר לא משנה את דעתו. צריכים להודות שהאמירה הזאת נכונה מאוד ברמה מסוימת; מי שרואה את חזות הכל בחומריות ואינו מודה בהקשרים הרוחניים - אכן אינו עשוי לשנות את דעתו, וכנראה כאן טמון שורש הבעיה. כי בחומר - התהליכים הם ברורים, ניתנים למדידה והתוצאות של כל פעולה ושל כל תהליך, אמורות להיות צפויות. אבל מה לעשות, בתהליכים רוחניים, נפשיים, חברתיים וגם מדיניים, התהליכים ניתנים למדידה, אבל רק לאחר מעשה.

בעלי השכל מתעקשים שלא להודות שיש תחומים ותהליכים שאינם נשלטים על-ידי השכל האנושי, אינם מובנים על ידו ועל כן הוא אינו יכול לשלוט בהם. למרות זאת, כאשר השכל לכאורה מכתיב להם נתיב כלשהו, הם דבקים בו בקנאות מעוררת השתאות. וגם כאשר המציאות מתפוצצת בפנים שוב ושוב ומנפצת את התקוות והאמונות שלהם, הם מתעקשים להמשיך באותה דרך שאיכזבה וביתר תוקף. לא זו בלבד שלא לומדים מהניסיון של קודמיהם, אלה שהובילו על-פי שכלם והגיעו למחוזות שלא שיערו מראש, מחוזות שרצו והתאמצו מאוד שלא להגיע אליהם, אלא מתעקשים שלא ללמוד אפילו מהניסיון של עצמם. אז כל עוד מדובר במערכת פרטית של אדם כלשהו - ניחא, זה יכול להיחשב כתהליך של ניסוי ותעייה עד שמגיעים לנתיב הנכון. כאשר מדובר בחיים של היהודים פה בארץ חמדת - זו כבר בעיה שנוגעת, לא רק לאיכות החיים, אלא לעצם החיים של כל אחד ואחת מאתנו.

וכדי שלא להישאר בתחום המופשט, ניתן כמה תזכורות קצרות; המלחמה המתחוללת כעת על הבנייה בהתנחלויות בכלל ובירושלים בפרט, הזכירה לי משהו מימים רחוקים בהם עוד היה לי שיער והוא היה שחור. זוכרים שנתנו את סיני למצרים וקיבלו פיסת נייר? הנימוק היה שבכך מצילים את יהודה ושומרון ובעיקר את ירושלים, זוכרים? ומימים קרובים יותר, כיצד נימק המבריק את הבריחה מלבנון? ומה הבטיח הבולדוזר שהחריב את גוש קטיף, כתמורה לחורבן? זוכרים? אין בדעתי לרדת לפרטים כי לא זה העניין. העניין הוא ששוב ושוב שמענו נימוקים הנסמכים על שכל ועל "מוסר אנושי", להצדקת מהלכים הגיוניים ביותר לקראת שלום לכאורה, והשלום המיוחל מתרחק והולך.

הבעיה היא שהרוח הרעה הזאת ממשיכה לרחף מעל לראשינו והיא הופכת לסערה של ממש, להוריקן המאיים לזרוק את כולנו לים. אז נכון שאין לנו ממה לחשוש כי ה' אלוקינו עמנו והוא הבטיח שלא יעזוב אותנו, אבל למה להקשות עליו את המשימה לשמור עלינו, למה שלא נעשה מה שצריך כדי לשמור על עצמנו, ובכך כביכול נקל עליו? הרי עיון קל בפרשת השבוע שלנו מעניק לנו טיעונים מנצחים למכביר כלפי כל מקטרג מחוץ וגם מבית, אז למה להתעקש על ניתוק מהשורשים ובכך להקשות על עצמנו את המלאכה מול המקטרגים מבית ומחוץ? הנה למשל (דברים א): [כ] וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. [כא] רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ, לְפָנֶיךָ--אֶת-הָאָרֶץ: עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ--אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת.

הארץ הזאת שלנו ועלינו לרשת אותה כי כך דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. ושמא יתעוררו אצל מישהו "נקיפות מצפון" והוא, או מישהו אחר, יְפַתֵּחַ ויפיץ תיאוריות בדבר אי-מוסריות הכיבוש וכדומה, אומרת לי התורה שמסיבותיו שלו, זהו התהליך שהכתיב ה' בעולם; עמים מתקיימים עד שמגיע זמנם להיעלם, ואז עמים אחרים תופסים את מקומם. אנחנו הרי מכירים את זה היטב מן ההיסטוריה הקרובה יחסית ואפילו מימים אלו ממש במקומות שונים באפריקה. ולא נשכח שגם אמריקה הגדולה הוקמה כך, הלבנים הורישו את האדומים וירשו את מקומם. אז נכון שעל סף הגאולה האמיתית והשלמה, כולם חותרים לשלום מתוך צדק מוחלט, אבל לא השכל האנושי קובע מהו הצדק. את זה קובע הקב"ה ואת הצדק שלו אנחנו לומדים בתורה. אז מי שבגלל הכיבוש לכאורה והשליטה על עם זר, יש לו נקיפות מצפון, כנראה זה מפני שהוא איבד את המצפן הנתון לנו בתורה הקדושה, כי על-פי התורה, הארץ הזאת היא שלנו ואין לאחרים שום חלק בה. ואדרבה, מי שטוען לבעלות עליה או אף על חלק ממנה, הרי על-פי התורה הקדושה הוא סתם גזלן.

הזיות או דמיונות שווא?

הנה עוד כמה פסוקים בנושא זה מפרשת השבוע (דברים ב): [ט] וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה: כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. כלומר, כאשר מסיבה כלשהי ה' לא רוצה שנכבוש אזור מסוים - הוא אינו מניח לנו לכבשו. ואם הניח לנו ואף הורה לכבוש את הארץ, הרי אין מעשה יותר נכון וצודק מזה. המואבים עצמם כבשו את הארץ מתושביה הקודמים, [י] הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ--עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. [יא] רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. אבל עדיין לא הגיע זמנם של המואבים לרדת מבימת ההיסטוריה ולכן אין אנו מורשים לגעת בהם. תהליך דומה היה עם בני עשיו שלא הורשינו לתקוף: יב וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים, לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם (...). והנה עוד כיבוש וירושה: [כג] וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, עַד-עַזָּה--כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.

התורה מפרטת כיבושים אלה ואחרים רק כי הם נוגעים ישירות לירושה שלנו את הארץ. כמו למשל הפסוק האחרון שהבאנו, מי הם בכלל העוים ומה נוגע לנו גורלם? (רש"י): הָעַוִּים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע (י"ג, ג') שנאמר: חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים: ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם. כך גם סיחון שכבש חלקים מארץ עמון ואנחנו כבשנו ממנו; באותו שלב, ה' אסר עלינו לכבוש את ארץ עמון באורח ישיר, אבל כבשנו את ארצו של סיחון, כולל את החלק שכבש הוא מבני עמון, וזה היה מותר (חולין ס/ב): והיינו דאמר רב פפא, עמון ומואב טיהרו בסיחון. הכיבוש של סיחון את החלקים מעמון ומואב, הכשיר אותם לכיבוש שלנו, כמו שהכיבוש של הכפתורים הכשיר לנו את הכיבוש של ארץ פלשתים.

הימים האלה הם ימי אבל על חורבן ירושלים בשנים קדמוניות. כמעט אלפיים שנה חלפו מאז חורבן בית שני, שלא לדבר על חורבן בית ראשון כחמש מאות שנה קודם, ועדיין בוכים על אותו חורבן, קצת מוזר, לא?! הרי יש לנו מדינה ועצמאות וצבא... ועוד, כמי שלא אחת טרח לכתוב ולדבר נגד ימי הזיכרון שהמדינה הזאת המציאה לעצמה, מה ההצדקה לתחושת האבל על חורבן שאירע לפני הרבה מאות שנים? ובכן הבכי בימים אלו אינו על החורבן שהיה אז כמו על העובדה שממשיכים באותה דרך שגרמה לחורבן. והראיה היא שעדיין לא נגאלנו. הרי אם רק היינו מתקנים את דרכינו, אם רק היינו מתחברים להוראות שבפרשת השבוע ונוהגים על פיהן, היינו נגאלים מיד.

כאמור, אנחנו מעדיפים את הנחיות השכל שלנו על פני הוראות התורה הקדושה, שאינן רלוונטיות בעינינו. על התוצאות הקשות של העדפה זו אנחנו משלמים מחיר יקר כבר זמן רב, אבל מסרבים להתפכח, מסרבים להודות שהשכל שלנו אינו כל יכול וכדי לשרוד חייבים להתחבר אל מה שמעל השכל, אל ההוראות הנתונות בתורה הקדושה. ומה שחמור יותר, גם כאשר האמת וההיגיון ניכרים בכל מלה של התורה, כמו למשל בפסוקים שציטטנו לעיל, אנחנו ממשיכים להעדיף את השכל שלנו. אנחנו מסרבים להתבטל בפני אותו כוח עליון, ה' אלקינו שנתן לנו את התורה, תורת חיים כמרשם בטוח לחיים. וכמו ברשימה שפורסמה בשבוע שעבר, הטענות אינן מופנות כלפי הגויים ולהבדיל גם לא כלפי יהודים שלמדו, אם בכלל למדו, את התנ"ך כספרות יפה (או לא) המייצגת פולקלור עתיק.

אל הגויים אין לנו טענות כי הם לא יזמו ואינם יוזמים דבר שהוא הפוך מרצון ה'. זה רק אנחנו שיוזמים והם לומדים מאתנו. אל היהודים שלא למדו ועל כן אינם מתייחסים להוראות של התורה אין לנו טענות, כי מבחינה זו הרי הם כנערים נלהבים שבטוחים כי, אם רק יקשיבו להם ויילכו בדרכם, הם יפתרו את כל בעיות העולם. הטענות שלנו מופנות אל אלה המתיימרים לייצג את הריבונו של עולם ואת תורתו בעולם הזה, אל אלה המכונים דתיים ונמצאים בעמדת מנהיגות דתית או אף פוליטית; הם אמורים להשמיע בכל הזדמנות ומעל כל בימה הניתנת להם, את דבר ה' הכתוב בתורתו, שהארץ הזאת שייכת לנו ושאין שום היתר לנהל איזשהו מו"מ עם גורם הטוען לבעלות עליה. כנראה הבעיה היא שהדתיים בפוליטיקה הם לא 'דתיים שבמקרה הם גם פוליטיקאים'; הם 'פוליטיקאים דתיים' בסדר הזה.

והרבנים, מה איתם, למה הם לא משמיעים קול ברור בעד התחברות להוראות התורה? נו טוב, א' - אי-אפשר לצפות ממישהו שייצא בגלוי נגד מי שמשלם לו משכורת. וחוץ מזה, ב' - אולי גם להם יש דעות פוליטיות, ולדעתם, פוליטיקה זה לא עניין של התורה כידוע. ועוד חוץ מזה, ג' - קצת קשה להם להתמודד עם התקשורת הנשכנית. תשאלו את הרבצ"ר.