מפלגת מרצ הצטמצמה ומפלגת העבודה הצטרפה לממשלת ליכוד בראשות בנימין נתניהו. שר הביטחון
אהוד ברק מתפקד בהרמוניה נפלאה לצדו של ראש הממשלה, לא פחות טוב ולא פחות צמוד משר החוץ אביגדור ליברמן. משמע,
השמאל הקיצוני מתפורר.
אלא שכוחו לא תש - כי התקשורת מתפקדת כהמשך פעיל ויעיל של מפלגת שמאל קיצוני, מבלי שהציבור יוכל לבטלה ולהפכה ללא רלוונטית, כי מדובר במפלגה ממונית ולא נבחרת כמפלגה רגילה.
כך גם בג"צ; בג"צ אינו זקוק לרוב כדי לשלוט ולבחוש בפוליטיקה ובכל עניין ציבורי, כל עוד הממסד מאפשר זאת. מדובר בממסד שכבר אינו בצד שמאל, ואף על-פי כן - היחס שלו אל התקשורת ואל מערכת המשפט הוא ללא יחס לכוחם האלקטוראלי, באם ייעשה מבחן כוח מסוג זה לגביהם.
לכן
עמיר פרץ יכול להצטמצם מהמיעוט בו נתונה מפלגתו, אל מיעוט עוד יותר קטן, ועדיין להרעיש עולם ומלואו - כי יש לו ביד את תמיכת התקשורת, שמאלה ממנו, ויש לו בהחלט על מי לסמוך. עמיר פרץ יצא ממשרת שר הביטחון בשלום ללא כל קשר למלחמה, וידע כי הוא נופל אל משטח מרופד שיקימו על רגליו ויפרש את כשלונותיו על דרך הדרש.
הכי חשוב להבין, שהתקשורת אינה זקוקה כלל לרוב. ערוץ 1 וגלי צה"ל, ידיעות ומעריב, כל שכן הארץ, ממשיכים בשלהם כאילו שמעון פרס ראש ממשלה, והמזרח התיכון חדש.
כל כוכבי השמאל הקיצוני שכיכבו עד כה במפלגת התקשורת - ממשיכים בתפקידיהם גם עתה ואין נראה באופק שום סימן לשינוי. להפך, אלה יכשילו בעודה באיבה כל חדירה לא רצויה כאילו מדובר בנטע זר, ויסמנו את המוזר שינסה לחדור לתחומיהם באור בוהק ומרצד, ויסתכלו עליו בזכוכית מגדלת, כדי להתחקות על כל צעדיו, צעד צעד.
כך קרה לעיתונאי בכיר וייחודי, שהודח ממקומו במעריב, עבר למקור ראשון, חזר למעריב כדי להיות במרכז הזירה ותחת קונטרול ובקרה - על תנאי - כנטע זר וכמוזר, יותר ממדורו המרתק שם. מעין דתי מחמד הדרוש לשמאל התקשורתי כדי להציגו בצורה הנכונה. כאילו הוא - העיתונאי או הדתי-מחמד נמצא במיעוט - דבר שכבר מזמן לא נכון, וכאילו שעמיר פרץ - מייצג רוב יציב, שקול ושפוי בעם, דבר שכבר מזמן לא נכון.
השמאל הקיצוני הנבחר בקלפי בדרך לצמצום נוסף - התקשורת ובג"צ לא, ובסופו של יום תתקשר התקשורת לבג"צ וישפוט אותה בג"צ, כשהעם מחוץ למשחק.
