סליחות בנוסח עממי

סליחה שאני מתחיל להטיף מוסר דווקא בימים אלה שמידת הדין מתוחה מעליהם ומוצאת כל פסיק של מעשה לא ראוי. סליחה שאני לא מרחם בימים של רחמים ומוכיח אתכם בשבט מקלדתי. סליחה על עוד שיחת מוסר אחת מני רבות ששומעת אוזנכם בחודש האחרון. באמת סליחה.

אך רבותיי, במחילה מכם, משהו קרה לסליחה. המילה "סליחה", זו השמורה לימים הללו ומבטאת צער וכאב על מעשה שנעשה ומבטאת בקשת חרטה מאדם שפגענו בו, הפכה בשנים האחרונות למילה שונה, אחרת, המונית ופשוטה יותר. כזו שהאומר אותה לא באמת מתכוון למשמעותה האמיתית.

במקום מילה של כנות, של כפרה ושל חרטה על מעשה שעשינו היא הפכה להיות שונה לגמרי. היא כבר לא באה בצורה עדינה, שקטה וממעקי הלב אלא המונית יותר, שגרתית, נאמרת בטון גבוה יותר ודורשת.

אם לא התנהגת כראוי לחבר שלך, פגעת בו, עשית לו מעשה שממש לא אהב או סתם גרמת למישהו צער, אתה חייב לבקש ממנו סליחה, במסגרת חזרתך בתשובה. כך קובעת ההלכה וכך פסק הרמב"ם שעל האדם לעשות כחלק מתהליך התשובה שלו. לא בכדי לצאת ידי חובה ע"י אמירת המילה הזו אלא בכדי שחברך יבין כי שגית ואתה מתחרט על כך.

אך לבקשת הסליחה תפקיד נוסף: הבקשה הזו באה בכדי להפוך אותנו לאנשים טובים יותר. שנדע שגם אנו יכולים לטעות ולשגות ואף להתחרט על כך. גם אנחנו, אלו המחשיבים את עצמנו לטובים ולמושלמים ביותר, לא באמת הכי טובים וגם לנו יש חסרונות המתבטאים בפגיעה בזולת, ועל כן עלינו להתחרט. בבקשת הסליחה אנו מודים בפה מלא שטעינו ושוברים בכך את הביטחון המופרז בשלמותנו. נכון, טעינו, אנחנו לא מושלמים. כשאנו באים אל החבר ואומרים לו שאנחנו לא מושלמים ע"י כך שאנו מבקשים ממנו סליחה, זה גורם לנו להבין את ערכנו האמיתי.

כך היה בימים ההם: אנשים היו מבקשים סליחה ומתכוונים לכך בלב שלם. הם לא עשו זאת כי זה לא נעים לא לבקש וכי כך כולם עושים ומפני שזהו נוהג העולם. הם הכינו את עצמם לפני המעמד, התרגשו, והבינו את ייעודו ומטרתו ובכך קיימו את כוונת ההלכה אשר ביקשה מהם זאת במסגרת החזרה בתשובה שלהם. היום זה כבר משהו אחר. המקרה הבא מעיד על כך כאלף עדים:

בעוד יום שגרתי אחד, בעודי עומד בסופר בתור של אנשים בדרך אל הקופה לשלם על המוצר שלקחתי, קלטו אוזניי, בשל עוצמת הקול של האומר אותם, אדם האומר-מודיע-מכריז לחברו בתווי פנים זעופות וכעוסות, תוך שהוא מנסה להתקדם ולעקוף את הניצב מלפניו: "סליחה, אני הייתי פה לפניך”. והאיש נעתר לבקשתו, בבושת פנים. אחרי זה אני שומע אדם אחר מוכיח את המוכרת הצעירה "סליחה, את חייבת לי עוד שלושה שקלים”. וזו משיבה שהיא מצטערת ונותנת לו את הסכום החסר. חשבתי שזאת הפעם האחרונה שאשמע את המילה סליחה במשמעות שכזו של כעס ותרעומת. כזו שאמירתה פוגעת ולא מביעה חרטה. שאיננה מרככת את כעסו של האחר אלא אף מעצימה ומגבירה אותו.

יצאתי משם אל הרחוב. לפתע אני שומע משהו שאומר לחברו, הפעם בצורה עדינה יותר: "סליחה, מה השעה?”. והשני משיב לו, כמו כל יהודי טוב, גם הוא בשאלה: "סליחה, מה אמרת, פשוט לא שמעתי?”. המקרה הזה הוא דבר יומיומי. המילה הזו נהפכה לשגורה על הלשון.

אכן, הסליחה הפכה למילת פתיחה לאמירה קשה ונוקבת ולעיתים כפתיחה למשפט המבקש משהו. מטרת הסליחה איננה חרטה ובקשת סליחה אלא בקשה של משהו אחר לגמרי. אני לא מבקש סליחה כי אני חייב למישהו התנצלות אלא כי הוא חייב לי אותה. הוא עשה מעשה שלא ייעשה. הוא עקף אותי בתור, אני הייתי לפניו. הוא לא שילם לי את הסכום המדויק.

נכון, לעיתים הסליחה באה בכדי להסב את תשומת הלב של האדם עימו אנו משיחים למה שאנו רוצים לומר לו. אך גם כאן היא מאבדת את משמעותה וערכה. ממילה היוצאת מן הלב ברגש של צער וחרטה ואשר מיועדת לימים אשר אנו מצויים בהם לאומרה בלב נשבר, היא נשמעת במחוזותינו כל השנה ללא כוונה כלל אלא כדבר שבשגרה.

אין לנו רבותיי, אלא לבקש סליחה מהסליחה.