הלומי הקרב ו"כיתת היורים"

"אנו שמחים להזמינך להצגת 'כיתת יורים'..." כך כתוב בהזמנה שקיבלתי לפני כשבוע. "שמחים?!" חשבתי "על מה השמחה?". הצגת 'כיתת יורים' מספרת את סיפוריהם האישיים והאמיתיים של פגועי טראומה קרבית, "הלם קרב" זה המינוח הנפוץ, ומה כבר יכול להיות שמח בכך?

ההתלבטות שלי לא הייתה פשוטה, גזלה ממני לילות עם פוטנציאל לרוגע. החיטוט בעבר כואב ולא ממש עושה טוב, לא כל אחד מוכן, יודע או מסוגל להתמודד עם עבר טראומתי קשה. לעומת זאת אי-אפשר להתחמק מהעבר, העבר הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, לטוב או לפחות טוב, וצריך להתמודד.

אט אט החל להתקבץ הקהל באולם 4 שבתיאטרון הקאמרי; אפשר היה לחשוב שאין כל קשר בין המוזמנים: חיילים זוטרים וקצינים בכירים, אזרחים בוגרים וצעירים, אנשים עם מבט כבוי בעיניים וחיוך מאולץ בשפתיים יחד עם אחרים, אך הקשר בין כל הקהל הוא עמוק מכפי שניתן להבחין.

את הערב מנחים יוזמי "העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב", אורי סגל, ד"ר חיים קנובלר, ומאחורי הקלעים בצנעה אופיינית, עו"ד שלומי ציפורי. המוטו של העמותה הוא פשוט ומרשים: "אחריות המפקדים ממשיכה קדימה גם אחרי שנמוגה הקריאה 'אחרי'!". "נאה דורש, נאה גם מקיים". חברי העמותה עוזרים לנפגעי תגובות קרב בדרכם רצופת המכשולים לריפוי ולהכרה. הצגת 'כיתת יורים' אומצה כחלק מהפעילות.

לאחר נאומים מרשימים וציפייה מורטת עצבים החלה ההצגה. ההצגה סוחפת, רצופה עליות ומורדות, ממש כמו חיים של הלום קרב. מעברים חדים מצחוק והשתטות לעצב והתפרקות, משמחה לעצב, מאושר לבכי מר, מאופטימיות קיצונית לפסימיות קיצונית, מאהבה לשנאה, הכול קיצוני, הכול טוטאלי ופטאלי, סרט החיים של כל הלום קרב מתחיל.

לא העזתי להתבונן בקהל אבל יכולתי לחוש את התדהמה, את הדמעות הזולגות ללא שליטה, את התובנות מתפתחות, את ההבנה, את השאלות. "היא טהורה, הוא סחורה פגומה" כך חרזו ושרו בהצגה, ובמשפט אחד סיכמו את כל הנושא. משפט זה היכה בי כמו מכת פטיש על גולגולת חשופה. מי אתם שתציבו ראי מול הפרצוף שלי – שלנו? חשבתי בליבי.

מנקודת המבט שלי קשה מאד שלא להעריך את אומץ הלב של השחקנים הצעירים והמוכשרים, את ההתפשטות (תרתי משמע), את הכנות. ההצגה, המשחק והתוכן הרשימו את רוב הקהל, אבל לי יש גם ביקורת. בנושא כל כך רגיש וכואב אני מוצא טעם לפגם להכניס פוליטיקה בדלת האחורית, ולו גם ברמז. גם הניסיון לשלב ולקשר בין טראומת הקרב לבין טראומות משפחתיות מהעבר הרחוק נשמע לי צורם.

לדור שלי, דור מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, קשה להתחבר לרוב הטראומות המופיעות בהצגה ספציפית זו (כך הרגשתי), טראומות של פיגועים וחיכוך עם אוכלוסיה עוינת. אנחנו ידענו מלחמות אחרות, מלחמות של ארטילריה, תקיפות מטוסים, מוקשים, מארבים, פשיטות קומנדו, צלפים ושאר מרעין בישין, הישרדות תרתי משמע. למרות זאת הטראומות שלנו אינן שונות, טראומה היא טראומה, כל אחד וההתמודדות שלו, כל אחד והנפש הרגישה שלו.

אני חושב שלדור שלי קשה יותר להתמודד עם הטראומות, אנחנו עם האגו המנופח, הפופאי הבלתי מנוצח שגדל על סיפורי גבורה ערטילאיים וניצחונות סוחפים, הגבר המצ'ואיסטי שיכול לבכות רק בלילה, כשאף אחד לא רואה ולא שומע. לעומת זאת, חבורת הצעירים, השחקנים והשחקניות שבהצגה, הראו דרך התמודדות שונה, אחרת, מוחצנת, פתיחות חסרת גבולות, בכי לעיני כל, התפרקות פומבית, חשיפה. מעניין, מרתק! התמודדות שונה. יש המתמודדים בעזרת סמים או אלכוהול, אחרים מתמכרים לתרופות פסיכיאטריות שאגף השיקום מאפשר ובשפע, יש הפורקים את תסכולם בהתמכרות למשהו, רק מעטים מצליחים (בדרך כלל לא תודות לאגף השיקום) לנתב את דרכם לכיוון החיובי.

לדעתי, הלם קרב זו אחת הנכויות הקשות ביותר. הניסיון מראה שאפשר להתגבר על נכויות קשות אחרות, נכים רבים הרתוקים לכיסאות גלגלים, משותקים ו/או חסרי איברים חיוניים, מתגברים על נכותם ומגיעים להישגים מרשימים ביותר, כלכלית, אישית ומקצועית. הלם קרב (כמו גם פגיעת נפש או פגיעת ראש) זו חסימה שלא בקלות (אם בכלל) ניתן לחצות אותה. איש לא מסוגל להבין הלום קרב; הגוף יכול להיות שלם, כל איבר במקומו, בדרך כלל מדבר לעניין, מתפקד רגיל, הולך, רץ, ואפילו מגדל ילדים, אך את הבור השחור הנמצא עמוק בתוך הנשמה איש אינו רואה; את הנפש המרוסקת איש אינו חש, גם הקרובים ביותר, האהובים ביותר, האוהבים ביותר, גם המנוסים שבמטפלים אינם מסוגלים ממש להבין. חלקם חיים בהכחשה, ממש כמו הלום הקרב, חלקם מבינים אך לא מעכלים את עוצמת הפגיעה, את הנכות הכפולה!

המושג "הלום קרב" הפך לאחרונה לטרנד. כל קבוצת נפגעי טראומה רוצה להתהדר במושג "הלומי קרב". זה מקומם אותי, זה זילות המושג "הלום קרב". בואו נעשה סדר - הלום קרב זה מי שחווה קרב ונפשו נפגעה תוך כדי, התוצאה או התגובה יכולה להיות מיידית או מאוחרת. עם כל ההבנה והאמפתיה, הלם קרב זו לא טראומת אונס, גם לא טראומת תאונת דרכים, ואפילו לא טראומת פיגוע. זה אומנם דומה אבל שונה, כמו הירח לעומת השמש. זה לא אומר שטראומת הקרב חזקה יותר מטראומת תאונת הדרכים או להיפך, זה אומר שזה שונה, קרב הוא קרב ולא משהו אחר.

מאז ומתמיד הלומי הקרב הם סרח עודף של משרד הביטחון ואגף השיקום. הגדרות חסרות אחריות ואנושיות של בעלי תפקידים נעו בין "חולי נפש" או "מתחזים" במקרה הגרוע, ל"פחדנים" במקרה הטוב. כיום, לאחר כברת דרך ארוכה וקשה, עם לא מעט מלחמות (תרתי משמע), אולי מתחילים להבין. לא כל בעלי התפקידים שיכולים באמת לעזור רוצים להבין, ואלה שכן מבינים או רוצים להבין, מתקבל הרושם שהם מוסתים ומוסטים ע"י אחרים. אילו היו מבינים כמה נזקים הם גורמים, ממש כמו פיל פרא המשתולל בחנות חרסינה, אולי היו מנסים לתקן, לשפר, לעזור, להתנצל, לבקש סליחה.

נכון, אין ספק שבגלל המסתורין של הפגיעה וחוסר היכולת להוכיח, יש גם 'טרמפיסטים' שרוצים לקפוץ על עגלת התואר המפוקפק (כיום) "נכה צה"ל". אגף השיקום מנסה, ובצדק, ללכוד ולחשוף את הטרמפיסטים–מתחזים, אך יותר מדי פעמים משתמשים בדרכים קלוקלות, חסרות הגיון ואנושיות, תוך כדי גרימת נזקים רבים ובלתי הפיכים לחסרי ישע ומשפחותיהם, בניגוד לכל הגיון, ניסיון ו/או עצות של אנשי מקצוע בכירים ומנוסים. חבל!


חיים שכאלה (הגיגים של מי שהיה שם)

פיצוץ, אש, מכה,
דממה קשה,
מהומה רבה.

מעתה הכול השתנה,
לך ולמשפחה,
אין כבר דרך חזרה.

העבר, חלומות באספמיא,
ההווה, מציאות עגומה,
העתיד, תחזית שחורה.

אנשים עוזרים, חלקם באהבה,
ואז, לעיתים רואים אור בקצה המנהרה,
במציאות, הקטר דוהר לקראתך...

מ. פ.