כישלון בינלאומי

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית היא גוף בינלאומי, שנועד לשמש כלי הביצוע של האמנה הבינלאומית למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. מדינה המצטרפת לאמנה מקבלת מהסוכנות ומהמדינות החברות בה סיוע בחומרים ובידע שיאפשרו לה לפתח אנרגיה גרעינית לצרכי שלום, ובתמורה היא חייבת לאפשר פיקוח של הסוכנות על כל מתקניה הגרעיניים, ומוותרת על האפשרות לפתח נשק גרעיני. מדינה אינה חייבת להצטרף לאמנה, אך מדינה שלא הצטרפה אינה יכולה לקבל מהמדינות החברות סיוע, חומרים וידע, ומתקניה הגרעיניים אינם עומדים בפיקוח הסוכנות. ישראל היא דוגמה למדינה שאמרה לסוכנות "לא מדובשך ולא מעוקצך", ואין בינה לבין האמנה קשר מחייב.

הבעיה אינה עם מדינות שלא הצטרפו לאמנה, כי אלה ממילא לא התחייבו לקיים את תנאיה, אלא עם מדינות שמצד אחד חתומות על האמנה וזוכות לסיוע גלוי ורשמי שלה, ומצד שני עוסקות בפעילות חשאית האסורה על פיה, מבלי שמתקניהן עומדים תחת פיקוח הסוכנות. הדוגמאות הבולטות לכך הן אירן וסוריה. הסוכנות אומנם אמורה לטפל בהפרות של האמנה מצד מדינות אלה, אך פעילותה זו מוגבלת, הן מסיבות טכניות - גילוי האתרים, חשיפת המתבצע בהם תחת מעטה של סודיות וכפיית הפיקוח על מדינה שאינה רוצה בכך, והן מסיבות פוליטיות - מדינות המשפיעות על החלטות הסוכנות מגלות הבנה ולעתים אפילו תומכות בפעילות הגרעינית האסורה על-פי האמנה שעליה הן חתמו. במקרים אלה פועלת הסוכנות נגד המנדט שלה, בשל שיקולים פוליטיים ואחרים של חבריה.

לסוכנות אין כלים להטלת סנקציות על מדינה חברה הפועלת בניגוד לעמדת הסוכנות, למעט הגשת דין וחשבון חריף נגד המדינה בלוויית תלונה למועצת הביטחון של האו"ם על פעולות המעמידות את ביטחון העולם בסכנה. אלא שגם מועצת הביטחון אינה חופשייה לפעול נגד המדינה הסוררת, שכן אותן מדינות שסיכלו צעדים נגדה במועצת נגידי הסוכנות, מונעות גם החלטות קשות נגדה במועצת הביטחון של האו"ם.

דמות המפתח בהתנהגות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מול מדינות סוררות הוא ראש הסוכנות. הוא אשר קובע את יעדי החקירה, הוא שמקצה חוקרים לבדיקת חשדות, הוא הקובע את מידת הנחישות של הסוכנות נגד המדינה הסוררת, הוא שמקבל את המידע על הפרות האמנה, והוא הממונה בסופו של דבר על ניסוח הדוח שיוגש למועצת הביטחון בעניין.

מזה שנים שמוחמד אל-בראדעי, מדען אטום ממוצא מצרי, משמש כראש הסוכנות. הוא נבחר כנראה כדי להראות לעולם הערבי והאיסלאמי שהסוכנות אינה כלי שרת בידי מדינות המערב, ושגם מוסלמים העומדים בראשה יכולים להביא הוכחות לפעילות אסורה במדינות איסלאמיות. אלא שבניגוד לציפיות, הנחישות שמראה אל-בראדעי מול אירן מוגבלת להפליא. לאורך שנות כהונתו כראש הסוכנות הוא מחפש ומוצא ניסוחים דו-משמעיים, מעורפלים ומתחמקים, כדי שלא להגיע לידי עימות גלוי עם האירנים באמירת האמת בריש גלי: אירן מפתחת נשק גרעיני תוך הפרה בוטה של התחייבותה שלא לעסוק בהעשרת אורניום ללא פיקוח בינלאומי. אל-בראדעי יודע, שאם יגיד את האמת, האירנים יקטעו את קשריהם עם הסוכנות, וזו תאבד את שארית ההשפעה שיש לה על אירן, ואת מעט הידע שמדינת האייתוללות מאפשרת לה לקבל על פעולותיה על-ידי דיווחים רשמיים, שאיש אינו יכול לוודא את נכונותם ואת שלמותם. אל-בראדעי גם אינו מסוגל להודות באמת המרה: הסוכנות ככלל והוא בפרט נחלו כישלון חרוץ במניעת התגרענותה של אירן. את הכישלון הזה הוא מנסה לכסות בניסוחים מתפתלים.

השבוע סוף סוף הוא יצא בהכרזה המביעה את מה שרבים, רבים מאוד, אומרים בראש חוצות מזה שנים: השיחות בין הסוכנות לאירן בנושא הגרעין - הגיעו למבוי סתום, אלא שהוא דחה בשאט נפש את ההאשמות שהטיחו בו ישראל וצרפת, כי הוא עצמו דאג להסתרת מידע שהעבירו לו שתי המדינות הללו ובו ראיות לכך שאירן מסבה את תוכנית הגרעין לצרכי שלום למיזם מסוכן הרבה הרבה יותר. ההנהגה האירנית גם מסרבת בפומבי לפעול לפי התחייבויותיה באמנה בשם מה שהיא מכנה "זכויותיה הגרעיניות".

השבוע נוסף עוד מימד למשבר הגרעין עם אירן, כאשר האשמי רפסנג'אני, ראש "מועצת המומחים" באירן (המועצה הדתית העליונה המפקחת על מדיניות הממשלה, הצבא והפרלמנט), הכריז על "חובת האזרחים לשמור על האחדות הלאומית ועל האווירה הטובה השוררת בחברה האירנית" (לאור הברוטאליות שהפעיל השלטון לפיזור ההפגנות במדינה, מעניין מהי "אווירה טובה" זו). את דרישות המערב הוא תיאר כ"מזימה" שנועדה לזרוע מבוכה בקרב הציבור באירן, וקרא לכל האזרחים לתמוך בממשל האייתוללות המבטיח להם חיים שלווים ובטוחים. בהכרזה זו הוא רמז לכך שבתוך אירן גוברת והולכת ההזדהות עם המערב ועם דרישתו מהאייתוללות לחדול ואף לסגת מתוכניתם הגרעינית החשודה.

האינטלקטואלים, הקוראים לממשל לוותר על הגרעין, מבינים את הנזק שגורמת תוכנית זו לאירן ולאזרחיה, מודעים לתדמיתה הבעייתית בעולם, וחוששים מהתגברות הסנקציות כלפיה ומתגובה מערבית, בעיקר ישראלית.

רפסנג'אני מודע היטב לקולות הללו, אך תכתיב של ח'אמינאי, "המנהיג העליון" התומך בכל לבו בהמשך הפרויקט הגרעיני עד לדרגה של ניסוי פצצה, גורם לו לצאת בהכרזות נגד הקבוצה שארגנה את ההפגנות לפני שלושה חודשים, ועתה "מלשינה" למועצת הנגידים על השלטון ועל מעשיו.

השבוע הודיעה אפוא אירן, שבכוונתה להגיש הצעת פשרה נוספת למערב, שמספרה מי יודע כמה. כך היא קונה זמן: מסרבת, מציעה חבילת הטבות, מנהלת שיחות, נכנסת למשא-ומתן מתיש, מגיעה להבנות, יוצרת תקוות וציפיות, משנה את התנאים, מסרבת, מציעה חבילת הטבות וחוזר חלילה. כל סיבוב כזה של הצעות, שיחות ומו"מ אורך כשנה, שבה הצנטריפוגות ממשיכות לסחרר את האורניום ואת דמיונם של האייתוללות על הגמוניה אזורית ובינלאומית.

האירופים כבר הבינו את הרעיון, ונכונותם להילכד שוב בתרמית האירנית - מעטה, אך לנוכח נחישותו של אובמה לדבר עם אירן גם במחיר של התגרענותה המהירה - אין להם ברירה.