זה שאינו חדל משטויותיו

בנו יפה התואר של העיתונאי טומי לפיד אינו מחמיץ הזדמנות להביע את שנאתו היוקדת ליהודים שגורשו מבתיהם על-ידי יהודים, גם לאחר שחרב עליהם עולמם. מעין גיבור מטורזן המפגין שריריו מול נָכֶה מוכה וחבול. הוא אינו בוחל בשום הזדמנות הנקרית לפניו אפילו אינה הזדמנות כלל ועיקר, מה גם שהמת עדיין מוטל לפנינו. לא לחינם אין תרגום ישראלי למילה "טַאקְט", אין לַ"ישראלי היפה" הזה צורך בה.

בין מילות ההספד שלו על אסון משפחת רָמוֹן הוא לא מתבייש לכתוב: "...פטריוטיות מהזן האמיתי אינה שייכת לאדם שמתעטף בדגל כשהשוטרים באים לפנות אותו...". כלומר, מתיישב יהודי, חלוץ, מלח הארץ, שהפריח שממה, סיכן את חייו וחיי משפחתו במשימה לאומית שהמדינה ציוותה עליו, אדם שעשה את הדבר הנכון, מתוך הכרה עמוקה שיש דברים חשובים ממנו - יקבל בהשלמה גזירה שאין מטופשת ממנה - שוטרים יהודים יגרשו אותו ויחריבו את ביתו ואסור לו להתעטף בדגל המדינה כי זה לא פטריוטי אליבא דהחתיך המושלם.

אינני מדבר על חילול כבודו של אסף רמון ז"ל שהדבר האחרון הראוי לו בטרם נקבר הוא ניצול מותו להבעת משטמה "פטריוטית" שאינה שייכת לעניין. מה עניין הגירוש והחורבן מגוש קטיף וצפון השומרון, שהוא אסון בפני עצמו, לטייס קרב שקיפד את חייו שש וחצי שנים לאחר ששכל את אביו באסון "קולומביה"? מה הקשר ביניהם לבד מהיותם אסונות נוראיים? המהלך המטומטם שעשה ראש ממשלה נבל ורמאי בגיבוי מלא של התקשורת הישראלית על יפי-המראה שלה אינו יכול לנחֵם את רוֹנה רמון. המשפט האווילי הזה חושף את הכותב כאחד הרואה באסון הנוכחי סתם הזדמנות לנגח. בא להספיד ונמצא מקשקש בקומקום.

המינוי שהוענק לכותב היפהפה לקבוע מיהו פטריוט ומי לא, הוא מינוי פסול מעיקרו. רק פטריוט בכיר מאוד שזכה להכרה רחבה מאוד מאוד רשאי לתת סימנים לאומיים בבני אדם. לא זה המקרה. שני יתרונות יש לכותב - הוא בנו של עיתונאי ענק ואלוהים חנן אותו ביפי-פרצוף. כל "הצלחתו" נגזרת מהם ומהם בלבד. כ"עיתונאי", הוא אינו מוסיף ואינו גורע ואין שום חשיבות לנוכחותו כל זמן שהוא אינו סוטה משטויותיו. פגיעה אכזרית בנפשות אומללות בתוך דברי הספד הינה סטייה חמורה המחייבת את הממונים עליו להשיבו אל הבלויותיו.