|
|
|
|
| בנאום בפני חניכי פו"ם ב-1992, שנה לפני חתימת הסכם אוסלו, קבע ראש הממשלה דאז יצחק רבין: "ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב. הוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו" | |
|
|
|
"איך יכולתם להיות כל כך טיפשים ולחתום הסכם עם הנוכל והמושחת הזה? הוא ידפוק אתכם כפי שדפק כל מי שעשה עמו הסכם" - כך קונן בכיר פלשתיני באוזני קציני צה"ל ב-14 בספטמבר 1993, יום לאחר חתימת הסכם אוסלו. באותם ימי אופוריה - שדמוּ מבחינתם של רבים מדי ליום בו הפך חזון ישעיהו למציאות - לא היה סיכוי רב לקול זה, כמו לקולות דומים רבים אחרים, לחדור מבעד למסכי ההדחקה והתרוממות הרוח שהורמו כאן ברוב הדר ובעיוורון חגיגי.
כשיוסי שריד קבע כי "המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושל שיתוף פעולה", ואמר כי לעניות דעתו זהו האירוע הגדול בתולדות הציונות; וכששמעון פרס הבטיח "נביא לילדים של כולם מזרח תיכון חדש, מודרני, לא לפי המלל של האתמול. התרנו את הקשר הגורדי שדקר בבשרו של העם היהודי"; וכשהעיתונות לאורכה ולרוחבה עטתה על עצמה בגדי חג וכמעט ציוותה עלינו "זהו היום נגילה ונשמחה בו" - אך התבקשו דיכוי והיסוי של קולות הספק והפקפוק. כך, נשלחו אחר כבוד שלל הסימנים מבשרי הרעות אל פחי האשפה, שהלכו ונמלאו.
אלא שהמציאות, כידוע, אינה נוטה חסד רב למי שמבכרים להתעלם מסימניה והתרעותיה, גם אם את החשבון הדמים נאלצו לפרוע לא רק מי שאינם משורות "מוכרי החלומות". וככל שנוקפות השנים ומשתפרת הפרספקטיבה, הולך ונחלש שאון ההילולה ביום השנה להסכמים, והנה, בתחילת השבוע, כשמלאו לחתימתם 16 שנה, השקט וההשקטה כבר היו לעובדות מוגמרות. למעט תזכורות של לאחר יד בשולי החדשות, אפילו מחוללי ההסכמים - החל מהאדם המאייש עתה את בית הנשיא וכלה באחרון הרוקמים בהסתר את המעשה - נאלמו דום. אלא שהיום בו אמור היה להתחדש המזרח התיכון, ומשום מה הפך ליום בו החלו האיוולת והאשליה לשחק בחיינו ובגורלנו, אומנם לא הוציא את יוסי ביילין, רון פונדק, אורי סביר ויאיר הירשפלד לחוצות, אך גם לא הביא חלילה איש מהם להכות על חטא.
|
|
|
|
אוסלובלוף [AP]
|
|
|
|
| כשההסכם כבר קרם את עורו וגידיו לא איפשרה מחויבותו לתהליך של העומד בראש הפירמידה, יצחק רבין, לסגת ממנו מבלי לשלם מחיר פוליטי כבד, עד כדי ירידה מעל במת ההיסטוריה המקומית בבושת פנים. המציאות דאז כלאה אותו ל-lose-lose situation. הבחירה הייתה בין הפניית עורף ל"פרטנר", ל"מחנה השלום" ולציפיות העולם מרקיעות השחקים מההסכם, לבין המשך הצעידה במסלול הדמים, בתקווה שאולי לבסוף "יהיה בסדר". | |
|
|
|
כזכור, גם כשעונש הפורענות על חטא האשליה והיוהרה היה מדמם וקשה מנשוא, המשיכו רבים מספסרי החלום איתנים באמונתם ובדרכם. גם כשערפאת התערטל ממסכותיו ופרס את משנתו במילים "שמעו את מה שאני אומר לכם ישירות או את ההוראות הכתובות, לא את הנאומים בחוץ. נקיים את אוסלו כפי שמוחמד קיים את ההסכם עם קורייש" – נותרה חבורת אוסלו בשלה. וגם כשמעשיו בשטח הפכו לממשיים יותר ונאומיו למפורשים יותר ("אנחנו באש"ף נרכז את כל המאמצים להעמקת הפילוג בחברה הישראלית. תוך חמש שנים יהיו בפלשתין 5 עד 7 מיליון מאחינו.
בכוונתנו ליצור תנאים בהם חיי היהודים בפלשתין יהיו בלתי נסבלים") – ניאות פרס בדחילו ורחימו להפטיר כי "ערפאת עושה טעויות". משל עסקינן במעידה זוטא, כמעט לא מודעת, ולא בקו אידיאולוגי ברור ועקבי. וכל זאת מבלי להניח הצידה את אותה הבחנה מיתית, בין אלה שהם לנו (ערפאת ובני עדתו) לבין אלה שהם צרינו (חמאס והג'יהאד האיסלאמי).
אלא שהסכמי אוסלו – על חוריהם ובולעניהם הביטחוניים, על שורת הנחות ההבל שביסודם ועל הכישלון המוחלט ביישומם – הם הרבה מעבר לשיקול דעת לקוי ומופרך. כשההסכם כבר קרם את עורו וגידיו לא איפשרה מחויבותו לתהליך של העומד בראש הפירמידה, יצחק רבין, לסגת ממנו מבלי לשלם מחיר פוליטי כבד, עד כדי ירידה מעל במת ההיסטוריה המקומית בבושת פנים. המציאות דאז כלאה אותו ל-lose-lose situation. הבחירה הייתה בין הפניית עורף ל"פרטנר", ל"מחנה השלום" ולציפיות העולם מרקיעות השחקים מההסכם, לבין המשך הצעידה במסלול הדמים, בתקווה שאולי לבסוף "יהיה בסדר".
אירוני הוא שאותו רבין הוא שקרא בשעתו להתנערות מה"יהיה בסדר": בנאום בפני חניכי פו"ם ב-1992 קבע ראש הממשלה דאז: "ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב. הוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו". כך, מי שתרבות ה"יהיה בסדר" ה"מלווה אותנו זמן רב" הייתה לו לזרא, הוא שהוציא לפועל שנה לאחר מכן הסכם, אשר הוגיו ואדריכליו נסמכו יותר מכל על ה"יהיה בסדר", והוא זה שבעצמו נאלץ להיוותר עם ה"יהיה בסדר", אחרי שכלו כל הסיכויים לראות את הפרטנר מממש ולו התחייבות אחת מכל אלה שנטל על עצמו.
והנה עתה, בפרוס השנה החדשה, כשמיטב מתוני הפת"ח כמוחמד דחלאן מודים כי "התנועה מעולם לא הכירה בישראל", וכאשר תביעת הסף של מרבית חבריה היא בלתי אפשרית אפילו מבחינת רבים במחנה השמאל הישראלי, ניתן היה אולי לקוות כי למצער קומץ חברים אדוקים במסדר נטורי אוסלו יביעו ולו הרהור חרטה קל שבקלים על המיזם שחוללו לפני 16 שנה. אולם נראה כי אצל רבים מהם המחויבות לרעיון לבשה כבר סממנים כמעט משיחיים, ומכאלה גם המציאות החוזרת וטופחת על הפנים אינה משחררת.
|
|
ד"ר שאול רוזנפלד הוא מרצה לפילוסופיה
| תאריך: |
18/09/2009
|
|
|
עודכן: |
18/09/2009
|
|
|
אהוד יערי / Ehud Yaari
תפוס כינוי יחודי
אדלינה קליין השאירה אחריה מורשת של מילים, של מעשים, של לב גדול. היא לימדה אותנו שהספרות אינה רק כתי...
