עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים

בתורה מצוין שמועד "יום התרועה" מתקיים בחודש השביעי באחד לחודש. כלומר בא' בתשרי. אבל, על-פי ההלכה נמשך ראש השנה יומיים, ולא רק בחוץ לארץ, כפי שהדבר מקובל בכל חג, אלא אף בארץ ישראל.

למה? מה הטעם לכך?

הטעם לשני ימי החג בארץ ישראל, נעוץ בשיטה הקדומה לקבוע את זמן הכרזת החודש, לפי עדות ראיה על הופעת הירח החדש לאחר המולד. ומכיוון שצורת חישוב זו אינה מדויקת, נהגו ונוהגים גם כיום לציין את ראש החודש בשני ימים של הלל, א' דראש חודש וב' דראש חודש. כך למעשה עד היום. זו גם הסיבה לשימוש בביטוי "עיבור החודש" ולא "הכרזת החודש". שכן, מתקדש כאן יום חגיגה נוסף, מעין היריון של ימים. בדרך זו התגברו על סטיית הספירה שנובעת מחוסר הדיוק של השיטה, ומהצורך בזמן של יום אחד לפחות, לאישוש דברי שני העדים המעידים כי ראו את המולד. ואם כך בארץ ישראל שקרובה לבית הדין המכריז על החודש, בחוץ לארץ שנסמכים על הכרזת החודש מארץ ישראל - באמצעות הדלקת המשואות המפורסמת - על אחת כמה וכמה. לכן, בתפוצות כל חודש מצוין בשני ימים, א' דראש חודש וב' דראש חודש, וגם כל חג נחגג בשני ימים. היום הראשון כעם ישראל היושב על אדמתו, והיום השני בגולה הנחשב "יום טוב של גלויות".

לאחר מאבק של מאות שנים בין ישיבות בבל וישיבות ירושלים, לגבי ההגמוניה של הכרזת החודש, נתקבלה בגלויות ישראל שיטת הספירה הבבלית [בעקבות ספריו של רבנו סעדיה גאון: "ספר המועדים", ו"ספר זיכרון ומגילה לדורות", 923 לספירה].

עד היום אנחנו נוהגים לציין את ראשי החודשים בשני ימים. די אם נסתכל בלוח השנה של ימינו, כדי להיווכח בכך. ומכיוון שראש השנה הוא החג היחיד שנחגג בראש חודש, נקבעו לו שני ימים - כל יתר חגי ישראל היו חגים חקלאים במקורם, ונחגגו באמצע החודש, כשהירח במילוּאוֹ, שאז נודעה לו ברכת פריון על האדם ועל השדות. היום הנוסף בחגיגת ראש השנה, מצוין בפירוש כיום טוב של גלויות. משבוטל קידוש החודש על-פי ראייה, לפי מנהג ירושלים, ונתקבל קידוש החודש לפי חישוב, לפי מנהג גאוני בבל, נתקבעה חגיגת ראש השנה בשני ימים לדורות, כמנהג יהודי בבל. כך מצאנו שגם בחוקי מדינת ישראל, המבוססים בנושאי דת על ההלכה האורתודוקסית, נקבע, בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי שני ימי ראש השנה הם ימי מנוחה ליהודים.

1) בדרום מוסופוטמיה, באיזורי ארך, אכד, שומר ובבל. שם הייתה גם עיקר ההתיישבות היהודית סביב הערים סורא, נהרדעא ופומבדיתא. משם גם יובא חג האחד בתשרי. בצפון מסופוטמיה עילם ואשור האקלים דומה לזה של ארץ ישראל ושם חגגו את אותו חג ממש, חג האַכִּיתֻּ, בא' בניסן.
2) סדרי ראש השנה בבבל ידועים בעיקר מריטואל האכיתו שפירסם תיור-דנג'ין (Rituels accadients 86-88 ) מופיע גם ב - ANET 331-334.
3) תקציר חופשי מהאנציקלופדיה מקראית, ד' 308.
4) ראה גליל כורש. בתוך: כתבים לתולדות "חיבת ציון" ויישוב א"י. ליקט וערך לראשונה אלתר דרויאנוב. כרך ראשון 1870-1882 . תל אביב 1982 עמ' 669 .
5) תקציר חופשי מהאנציקלופדיה המקראית, ב' 105-106
6) תודה גדולה לרב נעמי מעודד שהעלתה את השאלה הזו לדיון
7) על עוצמת השפעה של תורת זרתוסטרא על היהדות אפשר לקרוא במאמר המבריק של הפילוסוף תומר פרסיקו - "כה אמר זרתוסטרא" באתר שלו: לולאת האל - [קישור]
8) תודה גדולה לרב גיא אורן שהעלה את השאלה לדיון.
9) ראה מאמרו המבריק של תומר בהערה הקודמת
10) על השתלבות התרבות היהודית בתרבות יוון, "ראה יהדות ללא אל" של פרפו' יעקב מלכִּין עמוד 81

חופש הפולחן שניתן על-ידי האימפריה הפרסית, ושיתוף הפעולה המלא מצד הרבנים היהודים, מביא להתפתחות נוספת של התפיסה היהודית האלילית. לתוך עולם המחשבה והאמונה היהודי נכנסים מרכיבים אליליים מהאמונה הזורואסטרית הפרסית. המאבק על נפש האדם, בין כוחות הטוב וכוחות הרע שהם מיסודות הדת הזורואסטרית הפרסית. בדת היהודית האלילית לובש המאבק הזה צורה של מאבק בין היצר טוב ובין היצר הרע. שני הכוחות הללו נלחמים ביניהם על נפשו, והוא נדרש לתת לכוחות הטוב שבו לנצח באמצעות העמקת התרומות והפולחן למקדש המקומי - קרי לישיבות. כמויות הכספים הגדולות מאפשרות לרבנים להקים מושבות פאר לעצמם, ומרכזי לימוד גדולים כמו הישיבות הגדולות בסורא, נהרדעא ופומבדיתא. הישיבות הללו מתפקדות כמקדשים לכל דבר ועניין ובפרט, לענייני גבייה. כל תרומות הכפרה והמעשרות שנועדו לטהר את נפשו של היחיד זורמות דרכן. עושרן הגדול וקשריהם עם המלכות, מגדילים את כבודן בעיני היהודים המקומיים, ומעצימים את מעמדן כלפי שאר הגלויות. במהרה הם מוציאים פסקי הלכה לכל הגלויות, תוך שהם דוחים את עליונות ירושלים מכל וכל.

הכיבוש הפרסי, מביא עימו חדירה יטית אך יציבה של האמונה הזורואסטרית⁶ הפרסית. מדיניות ההרשאה לכל עם לעבוד את אלוהיו, יצרה שקט ויחסי שלום בין המקדשים ובין המלכות, אבל מצד שני, דווקא המדיניות הזו היא שהביאה לשחיקה מהירה ביותר במעמד האלילים הבבליים והמסופוטמיים העתיקים. סין, מַרְדוּךְ, נבו, נרגל ודומיהם איבדו את מעמדם. הם לא הצליחו להגן על בבל מפני אלוהי הפרסים.

האַהוּרַה-מַזְדָא, האל הראשי באמונה הזורואסטרית, נתפס כבורא כל הטוב בעולמנו, ומולו מתייצבת דמות היישות הרעה אַנְגרַה-מַניוּ שמטפחת ומזינה את כל הרוע בעולם. האור והאש נבראו על-ידי האַהוּרַה-מַזְדָא, ולכן הם מסמלים את הטוב. היעדר אור, כלומר החושך, מסמל נוכחות של כוחות האַנְגרַה-מַניוּ שהם כל הרוע שמתרחש באפילה. לפיכך האור והאש היא מרכיב חשוב בפולחן הזורואסטרי, [הזורואסטרים נקראים גם "עובדי אש"] תפקידו של האדם בעולם הוא לאפשר לכוחות הטוב להשתלט על כוחות הרע, ולכן השימוש הרב באש כדי לגרש את כוחות הרוע מן העולם. במרכזי המקדשים הזורואסטרים, ניצבת מדורת אש גדולה וכל המתפללים פונים אליה בזמן התפילה. טקסי טהרה מתקיימים לפני התפילה - מנהגי טבילה ורחיצת הגוף, כי הלכלוך נחשב כקשור ברוע, ולכן קיימת הקפדה יתרה על ניקיון הגוף. כיוון שאש ואור נחשבים בזורואסטריות כביטוי לטוב, לא מקובל לכבות נר, אלא להמתין לדעיכתו מאליו. בעת הדלקת אש מקובל לומר תפילה. ומכיוון שהטוב והרע נמצאים במלחמה מתמדת, חשוב מאוד לשמור על טהרה. הזורואסטרים מפורסמים בדיני נידת האישה ובדיני טומאת המת שלהם.

מכל מקום, יש עדויות רבות שמראות כי כבר בתחילת המאה הרביעית לפנה"ס, תחת האימפריה הפרסית, פסקו חגיגות האַכִּיתֻּ לחלוטין בקרב העמים המסופוטמים: אֶרֶך ואַכַּד, שׁוּמֵר ובבל, עילַם ואשור. במקום חג האַכִּיתֻּ עולה ומתפתח חג ראש השנה הפרסי שנקרא "נוֹ-רוּז" (יום חדש בפרסית) . חג זה מתחיל בשנייה המדויקת של ההשתוות האביבית, 20 או 21 במרץ על-פי הלוח הגריגוריאני, חודש ניסן לפי הלוח העברי. אם שעת ההשתוות האביבית בטהרן קודמת לשעת הצהריים, מוכרז היום כיומו הראשון של החג, ואם היא חלה אחרי שעת הצהריים, דוחים את החג למחרת. אבל, שני הימים הללו של חגיגת ראש השנה הפרסי, שניהם מקודשים.

רק בקרב יהודי בבל נשמרת בקנאות המסורת הבבלית של חג האַכִּיתֻּ. מעתה הוא נקרא עשרת ימי תשובה. וכולל בתוכו את שני ימי חג ראש השנה המיועדים למו"מ מהיר בין המקדש והארמון, את ששת הימים המוקדשים לשירת המנונות תפילה לאל מַרְדוּךְ - אמירת סליחות במסורת היהודית - שיסלח לחטאי המלך ויאפשר המלכתו לשנה נוספת. שירת ההמנונות נוצרת ומפותחת ע"י משוררים מהמקדשים. כל כולה נועדה לטפח תחושת אשמה וחטא עמוקים בקרב העם כלפי האל-מַרְדוּךְ. אשמה שהכפרה עליה אפשרית רק אם ייכנע המלך - נציג העם, לפני הכוהן הגדול-נציג האל. אם לא ייכנע המלך לתביעות המקדש, צפויה שנת פורענות קשה על כל העם ועל כל הממלכה. בעצם מדובר בארגון לחץ ציבורי עצום של המקדש על המלך להיכנע לתביעות המקדש. כך לובש יום הכיפורים המקודש על-ידי האל מַרְדוּךְ, צורה של יום "קביעת הגורלות". או יום חתימת הדין, כפי שזה נקרא במסורת היהודית.

כלומר הדת היהודית, היא הדת היחידה בעולם שעדיין משמרת ומטפחת את החגים האליליים הבבלים, גם מאות שנים לאחר שהדת הזו עברה ובטלה מן העולם. הזהות שנוצרת עקב כך בין האל היהודי יְהֹוָה ובין האל הבבלי מַרְדוּךְ היא בלתי נסבלת לחלוטין.

כאן כמובן עולה השאלה⁷: איך קרה שדווקא העם היהודי שהעתיק מנהגים אלו, שרד עימם, למרות שכל אותן תרבויות שמהן העתקנו, כבר לא קיימות?

ובכן, הכל טמון בעיקרון החירות שמוטבע בתורת ישראל. התורה מייחסת למשה בן עמרם את רעיון החירות שביסוד יציאת עם ישראל ממצרים. הקמת עם ישראל כעם חילוני, מושתתת על רעיון החירות. ואי-אפשר להיות בן-חורין אמיתי בלא ידיעת קרוא וכתוב. שהרי אז השקפת עולמו של היחיד תלויה בפרשנות הניתנת לו ע"י הכוהן או הכומר או הרב. כלומר: לאחר יציאת מצרים, פרעה כבר לא אדון להם, אבל תפיסות העולם שהוטבעו בהם במצרים עדיין משעבדים אותם. או כלשון אחד העם במסתו הגדולה "משה": "פרעה אבד, אבל מעשיו קיימים. האדון חדל מלהיות אדון, אבל העבד לא חדל מהיות עבד". לכן מכונן משה בן עמרם מהפיכה בעולם העתיק- חוק חינוך חובה הראשון בתולדות האנושות:"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:" (דברים ו' 7). על כל הורה והורה מוטלת חובה ללמד את בניו קריאה וכתיבה. מיומנות שבעולם העתיק הייתה מותרת רק לאוליגרכיות השולטות. כוהני המקדשים ונסיכי הארמונות. כל מי שנתפס יודע קרוא וכתוב, ואינו נמנה על האוליגרכיות הללו, אחת דינו למות. כי הידע היה כלי מרכזי בשימור הכוח השלטוני כלפי העם הפשוט. בא משה, ומבסס חברה חדשה שמבוססת כולה על הדעת ועל רכישת הדעת. חברה לומדת. חברה צוברת ידע. חברה שלמה שנוהגת כולה כמנהג כוהני המקדשים: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..." (שמות י"ט 6). התוצאה היא שבעוד כל העולם העתיק שרוי בבערות קשה, עם ישראל כבר מאמץ לעצמו את חובת הלימוד מגיל צעיר. הגמרא מספרת על הכהן הגדול, יהושע בן גמלא שכבר במאה הראשונה לספירה תיקן שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, ומכניסים את הילדים ללמוד בהיותם בגיל 6-7: "מאי דרש ולִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (דברים י"א 19)? ולִמדתם אותם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרש? כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלָיִם: (ישעיהו ב' 3) ...התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך [מחוז]... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. (בבלי, בבא בתרא, כ"א ע"א). כלומר: לפני יהושע בן גמלא היה נהוג להקים בתי ספר רק בערי המחוז, ואילו הוא קבע שמקימים בתי ספר בכל עיר ועיר.

ארבע מאות שנה לפני יהושע בן גמלא. מגיע אלכסנדר מוקדון וכובש את ארץ ישראל (335 לפנה"ס) . מסעות הכיבוש היווני למזרח, נועדו להביא את הנאורות היוונית לארצות הברבריות. והנה, מה רבה תדהמתו, לראות שכל ילד בישראל מחזיק ספר בידו, בדרכו לבית הלימוד. מכאן נקבע הכינוי לעם ישראל כ"עם הספר" - עם שכל בניו בעלי יכולת קריאה בספר.

איך זה מלמד על כוח ההשתמרות של המנהגים האליליים בתרבות היהודית? בוודאי! הכל כתוב!!! שום דבר לא נשכח. גם כשתרבויות שלמות מתחלפות, התרבות היהודית ממשיכה לזכור. בפרט, כל מה שמחזק את ההגמוניה של הרבנות השלטת. צריך גם לזכור כי פרישַׂת בתי הספר ברחבי הארץ במאה הראשונה, נקבעה בהוראת כוהן גדול צדוקי - יהושע בן גמלא - ולא בהוראת חכמי הפרושים שהתנגדו לו. הניסיון שלו לתת תשובה לבתי המדרש המחוזיים השייכים לזרם הפרושי, נקטע באיבו - פעל רק שש שנים לפני החורבן - בגלל המרד הגדול ברומא שהביא לחורבן הבית השני ולחיסול הישות היהודית בארץ ישראל.

דרכו של עולם היא שכל כובש מכתיב את תרבותו על העם הנכבש, אבל גם מושפע ממנה. ומכיוון שתרבות העולם העתיק הייתה אוראלית מעיקרה [מועברת בע"פ מדור לדור, שהרי העם הפשוט היה אנאלפאבתי], התחלפות התרבות, לזו של השליט הייתה מהירה. כך גם השפעת העם הנכבש על התרבות הכובשת. אבל, לא במקרה הזה של תרבות העם היהודי, שהייתה הכי כתובה מכל היתר. השליטה בקריאה וכתיבה, נתנה כוח בידי המנהיגות הרבנית, לשמר בידם את התרבות, באופן כזה שמעמדם לא רק לא יחלש, אלא אף יתחזק עשרות מונים. השפעות התרבויות השולטות, קודם זו הפרסית הזורואסטרית⁸, ואח"כ התרבות היוונית⁹, מתקבלות בברכה בתחומי האמונה והשקפות העולם: קיום העולם הבא, תחיית המתים, גן עדן וגיהינום, ביאת המשיח, אלוהים ושטן, מלאכים ושדים, מלחמת גוג ומגוג... ועוד. אבל, משום שגם התרבויות הללו, משמרות היררכיה מעמדית שכפופה לשלטון, אין הדבר פוגע במעמדה של הדת הרבנית, כל עוד הם יכולים לפרש את כתבי הקודש לנוחותם. וכדי למנוע כל אפשרות של פגיעה במעמדם הם אוסרים בפירוש על מחלוקת על אמונתם ואפילו אסור קריאה בספרים שאינם מקובלים עליהם: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים..." (משנה, סנהדרין, י' מ"א).

התוצאה היא, ספרים העוסקים באמונות ודעות אחרות, במנהגים ומסורות אחרות, בתיאוריות ובהגויות אחרות, לא מתקדשים, ועל כן גם לא נשמרים. בדרך הזו, מתקבעת בתרבות היהודית, תפיסה שמקדשת את המנהגים העתיקים ובעיקר מקדשת את פרשנות חז"ל לכתבי הקודש, בלי רשות לאף פרשן לטעון אחרת. אין זאת אומרת שלאורך ההיסטוריה היהודית לא קמו חולקים ומטילי ספק בלגיטימיות של ההגמוניה הפרשנית של חז"ל לכתבי הקודש. היו גם היו. למשל: אלישע בן אבויה [נקרא אלישע אחר], אלעזר (הגדול) בן הורקנוס [גדול התנאים של הדור השני], ישוע בן יוסף (ישו), שאול התרסי [אחד מגדולי הסנהדרין שהוחרם ופרש מן היהדות - מייסד הנצרות ונקרא פאולוס מתרסוס], ענן בן דוד [ריש גלותא דבבל, במאה השמינית], ברוך שפינוזה [פילוסוף יהודי הולנדי בן המאה ה- 17]... וכו'. המשותף לכולם הוא, שכולם, עד האחרון בהם, הוחרמו ונודו ע"י קהילותיהם בהוראת הדת הרבנית, וספרותם נשרפה במזיד או נעלמה בעשן ההיסטוריה. למזלנו הגדול, תורות שלמות של מתנגדי חז"ל נשתמרו דווקא אצל היוונים ואצל הנוצרים.

על כל פנים, מאמץ מתמשך זה של הדת הרבנית לשמר את כוחה, נמשך מאז ועד ימינו. זוהי הסיבה האמיתית לכך שגם בימינו, במאה ה- 21, אנחנו ממשיכים לחגוג את חגי בבל האליליים, אלפי שנים לאחר שתרבות זו עברה ובטלה מן העולם.

מכל מקום, הרעיון של מלוכה בחסות האל, נותן בידי המקדש כוח ממשי של אישור בית המלוכה ע"י האל. בהתאם לכך, בסוף עונת הקציר ולפני חגיגת הקציר הגדולה, נפחת מו"מ קשה בין הארמון ובין המקדש על חלוקת השלל של העמלים. היומיים הראשונים של חודש תשרי¹ הוקדשו למאמץ מרוכז לצורך השגת הסדר חלוקה של המיסים . ביומיים הללו, המלך יוצא מארמונו ומתקדם לכיוון במקדש לפי התקדמות המו"מ של נציגיו עם המקדש. יציאתו של המלך מארמונו מלווה בתרועת חצוצרות ושופרות. תרועת השופר מסמלת התקדמות במו"מ עם המקדש, ולכן עם הישמע התרועה מתקדם המלך כברת דרך לקראת המקדש. תקיעת שופר מצביעה על חוסר התקדמות במו"מ והמלך ופמלייתו היו חונים על הדרך למקדש. העם כולו עומד מצידי השדרה שבה הולך המלך, מייחל כולו לקבלת מחילה מהמקדש, שפירושה הוא אישור האל להמלכת בית המלוכה לשנה נוספת. אז, ורק אז נפתחות חגיגות הקציר, שכוללות תהלוכה של צלם האל מַרְדוּךְ מהמקדש שבעיר אל מעון התפילה שמחוץ לעיר. שם שוכן הפסל עד העשירי לתשרי. הימים הללו שבין ג' תשרי ו- י' תשרי מוקדשים ע"י הצדדים להשגת הסדר חלוקת מיסים מקובל. אם לא הושג הסדר ביומיים הראשונים, זהו סימן מובהק לשנת פורענות שמתרגשת על הממלכה. לכן העם פוצח בשירת המנונות ומזמורי תפילה למַרְדוּךְ שיסלח למלך וימליך אותו על העם לשנה נוספת, כדי שהשנה כולה לא תהיה שנת פורענות. שלא לדבר על האפשרות למלחמת אזרחים בין נאמני המלך ובין נאמני המקדש.

הרכבי התפילות של הקהל שהונחה ע"י משוררים מוכשרים מאנשי המקדש [לווים?] עוסק בשלושת התכנים של החג הנהוגים גם בימינו: זיכרונות, מלכויות ושופרות.

זיכרונות - בהמנונות הסליחה של הקהל הם מזכירים שוב ושוב את אבותיו של המלך שגם הם מלכו בחסות האל, לא פגעו במעמד המקדש והביאו פריחה וביטחון בארץ. לכן אין מניעה שגם המלך הנוכחי לא יקבל סליחה ומחילה על חטאיו, ויזכה לחסות האל מַרְדוּךְ לשנה נוספת.

מלכויות - המנונות תפילה וסליחה שמזכירים את מלכות האל מַרְדוּךְ בטבע. ושהמקדש הוא מעון משכנו המקודש. בהתאם לכך, נציגי המקדש, ובראשם הכהן הגדול הם נציגי האל באופן ישיר, ולכן על המלך לכוֹף את ראשו בפני הכהן הגדול שמייצג את האל.

שופרות - כל יציאה של המלך מארמונו מלווה בהדרת כבוד שחלק ממנה הוא התקיעה בשופרות ובחצוצרות. המסורת על התקדמות המלך בתרועת שופר, ועל חנייתו בתקיעת שופר, נשמרה גם במקרא לגבי התקדמות המחנות במדבר: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ: (במדבר י' 5-7).

הקשר בין התקיעות ובין חלוקת שלל העמלים גם הוא נשמר במקרא, בהוראה לתקוע בחצוצרות על העולה ועל השלמים: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (במדבר י' 10).

כל מרכיבי הטקס הללו נועדו ליצור לחץ ציבורי על המלך לקבל את תנאי המקדש, להשפיל את עצמו מול הכוהן הגדול, להתוודות ולבקש ממנו מחילה על החטאים שהוא כביכול עשה. העם הרי לא מודע לסחר הסוסים שמתנהל בין המקדש והארמון לגבי חלוקת השלל מעמלם ומעבודתם. לשני הצדדים, גם הארמון וגם המקדש, היה חשוב להסתיר את מהות המו"מ האמיתי ביניהם, כדי לא ליצור התקוממות בקרב העם. לכן הם יוצרים מצג שווא של התעסקות בטוהר המידות והתקדשות בית המלוכה. מצג זה שירת היטיב את שני הצדדים.

מכל מקום, במידה שהלחץ הציבורי על המלך נשא פרי, מתחיל הטקס ביום הרביעי לחודש בהקראת השירה האפִּית הבבלית על סיפור בריאת העולם (enuma elish), מול צלמו של מַרְדוּךְ בדביר המקדש, המלא בעם מקצהו ועד קצהו. השירה האפִּית הבבלית מהללת את מַרְדוּךְ כבורא עולם. מתארת את נצחונו על אלת התהום "תיהמת" ואת המלכתו על כל האלים, והכי חשוב משגיבה את בית מקדשו, ה"אסגילה" (Esagila) כמקום הקודש הנשגב ביותר עלי אדמות. ההדגשה הזו חשובה כי ממנה עולה השׂגבתם של יושבי המקדש והמשרתים בקודש, כנציגים נשגבים ישירים של האל מַרְדוּךְ עצמו. בכוח ההשקפה הזו יכול הכוהן לתבוע מהמלך להשפיל את עצמו בפניו.

ואכן, ביום החמישי לתפילות, "היה הכוהן מכניס את המלך לקודש הקודשים, לפני צלמו של מַרְדוּךְ , מסיר ממנו את סמלי מלכותו [השרביט, הטבעת, האלה והכתר], שם אותם לפני צלם האל, סוטר למלך על לחיו, מורט באוזניו, ומכריחו לכרוע ארצה. או אז היה על המלך לומר וידוי: לא חטאתי, הוי אדון כל הארצות, לא התרשלתי במילוי חובות לאלוהותך הגדולה, לא הרסתי את בבל, לא פקדתי על חורבנה, לא פגעתי במקדשך [ה"אסגילה"], לא שכחתי את פולחנותיה, לא הכיתי לחיוֹ של איש מבניה-בעלי הזכויות המקודשות (הכוונה לבני האוליגרכיה הכוהנית) , ולא השפלתי אותם...

על כך היה משיב הכוהן למלך: אל תירא, מַרְדוּךְ ישמע תפילתך... ירבה גדולתך... ישגיב מלכותך... דאג לעירו בבל, דאג למקדשו ה"אסגילה", שמור על הזכויות המיוחדות של בניה המקודשים... ואז יברכך מַרְדוּךְ לעולם ועד... יכה את אויבך, ישמיד את שונאיך... וכו'.

לאחר מכן, היה הכוהן מוציא את המלך אל הדביר, ולעיני כל העם משיב לו את סמלי המלכות כשהוא עצמו מניח את הכתר על ראשו. ואז היה הכוהן סוטר למלך שוב פעם על לחיו, סטירה פומבית, ואם הופיעה דמעה על לחיוֹ - אות הוא כי מַרְדוּךְ שמע את התפילה. אם אין מופיעה דמעה על לחיוֹ - אות הוא שמַרְדוּךְ זועם, ואותה שנה יעלה אויב על העיר ויביא למפלתו של המלך.

ביום השישי, למחרת זכייתו של המלך בברכת האל לשנה נוספת, הייתה מתחילה החגיגה הכללית... מאותו יום ועד היום השמיני היו מובאים לבבל צלמים וסמלים של אלים שנחשבו בניו או משרתיו של מַרְדוּךְ. אלה הושׂמו בבית האַכִּיתֻּ [=בית תפילה או בית בְּרָכָה] שמחוץ לעיר, ממתינים לבוא אדונם האל הגדול והנורא הלוא הוא מַרְדוּךְ . כלומר: כל יום שמגיע צלם הוא חגיגה גדולה של תהלוכות, שירת המנונות וריקודים. אולם תהלוכת האַכִּיתֻּ הגדולה הייתה נערכת רק ביום התשיעי - ט' בתשרי. בטקס פומבי רב-פאר היה צלם מַרְדוּךְ מוּצָא ממקדשו במרומי העיר, ומובל לקול צהלת המונים ברחובות בבל אל מקדש בית ההאַכִּיתֻּ , כשבני לווייתו - אלילים פחותים, משרתיו - כבר ממתינים שם מבעוד מועד. למחרת, ביום העשירי [בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיְהֹוָה: (ויקרא כ"ג 27)], הוחזר הפסל של מַרְדוּךְ בתהלוכת ענק, כשכל יתר הצלמים יוצאים יחד עימו למקדש המרכזי ה- Esagila, שהוא המבנה הגבוה ביותר בעיר.

עם סיום עונת הקציר בחודש אלול [אולולו = אל הקציר] מגיע מועד גביית המיסים מהעם העמל. בין שתי האוליגרכיות השליטות בעת העתיקה, המקדש והארמון מתפתחת מחלוקת שנתית קבועה על חלוקת השלל מידי העמלים. האם יופנו המיסים למקדש בצורה של תרומות ומעשרות, ואז עוצמת הכוהנים גוברת, או האם יופנו המיסים לארמון בצורה של מיסי מלך שנועדו לממן את הוצאות המנהל האזרחי, הגנה וביטחון, בתי משפט וסדרי חיים חברתיים, מסחר מקומי ובינלאומי, מסעות כיבוש וכו', ואז עוצמת המלך גוברת.

כוחו של המקדש נבע מהטמעת מסורת קדושה בקרב ההמון הנשלט של מלך השולט בחסות האל. החדרת הרעיון של מלוכה בחסות האל, באה לייצב את המלוכה ולחזק את המלך על כיסאו, מול טוענים אפשריים לכתר. שאם לא כן כל בריון שמעמיד כנופיה של פוחזים וריקים יכול להפילו ולמלוך תחתיו. לכך יש לנו דוגמה מאלפת בתנ"ך.

"בעת תהלוכת האַכִּיתֻּ הגדולה, מועלה המלך שזכה לכפרת עוונותיו מהכוהן הגדול - היינו: קיבל את סמכויות המקדש - אל העגלה לצידו של מַרְדוּךְ. ובמשך כל התהלוכה המלך אוחז בידו של מַרְדוּךְ, כאות וסימן לכך שהוא מולך בחסותו. התנהלות התהלוכה ארכה יום שלם. כי לאחר כל מזמור תהילה למַרְדוּךְ, נעצרת התהלוכה, וכל העם שבצידי השדרה נעמדים על רגליהם, וכולם קוראים בקול: "מַרְדוּךְ מֶלֶך, מַרְדוּךְ מָלָך, מַרְדוּךְ יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד" - מכאן הועתק המנהג היהודי בבתי הכנסת, שבעת אמירת הסליחות של יום הכיפורים. בין סליחה לסליחה, נעמד כל ציבור המתפללים וקוראים יחד בקול: " יְהֹוָה מֶלֶך, יְהֹוָה מָלָך, יְהֹוָה יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד".

עם הגעת התהלוכה למקדש, מתכנס כל העם בדביר [מכונה גם דביר הגורלות], לשמוע את הגורלות שגזר מַרְדוּךְ על העם לפי ענפים. כלומר: הכוהן הגדול מפרסם ברבים את גובה המיסים שמושתים על העם, לפי ההסכם שהושג במו"מ של חמשת הימים הראשונים של החג, בין נציגי הארמון ובין נציגי המקדש"². כלומר: הכרזת מַרְדוּךְ כאדון הגורלות, שקובע מי לעושר ומי לעוני, אינה אלא הטעייה מכוונת של המקדש כלפי העם, כדי להסביר את גובה המיסים שהוא גובה מהם.

מושג הכפרה בא מהמילה האכדית kupru שפירושה זפת. הפועל לכפר - rukākap פירושו לצפות בזפת. השימוש הראשון בתנ"ך במילה הזו קשור לציפוי תיבת נוח במבול: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי... עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: (בראשית ו' 13-14). כלומר: מדובר בחומר אטימה שמונע חדירת מים לתיבה. כשיוכבד בונה תיבה למשה הקטן, שם כבר מצוין בפירוש שחומר האטימה המדובר הוא זפת: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: (שמות ב' 3).

מכאן עולה, שמושג הכפרה איננו מחילה על החטאים של המלך, שהרי אלה כביכול כבר נעשוּ, ואת העבר אי-אפשר לשנות. אבל אפשר לכסות אותו. להסתיר אותו. להתעלם ממנו... וכו'. כלומר: מדובר בכיסוי, בחיפוי. וכמו כל חיפוי, מדובר בכיסוי זמני, שהרי תמיד אפשר לחשוף אותו מחדש. ואכן, כל עוד המלך נשמע להוראות המקדש הוא זוכה בכפרה, בהסתרת עוונותיו. אבל, אם המלך פועל בניגוד לדעת הכוהן הגדול, מיד נחשפים מחדש כל עוונותיו וקדושת מלכותו מוסרת ע"י המקדש. לכן בדברי המחילה של הכוהן למלך, מודגשים מאוד תנאי הכפרה: "דאג לעירו בבל, דאג למקדשו ה"אסגילה", שמור על הזכויות המיוחדות של בניה המקודשים... ואז יברכך מַרְדוּךְ לעולם ועד...". מרגע שהמלך מערער על הזכויות המקודשות הללו, נשללת ממנו הכפרה, ומלכותו מתערערת.

בכל תקופת האימפריה הבבלית, לא היה מלך אחד שהעז לעמוד מול עוצמת המקדשים, חוץ מהמלך האחרון - נבונאיד (556-539 לפנה"ס) שלא רק שילם בכיסאו על עמדתו זו, אלא אף הביא לקץ האימפריה הבבלית כולה באופן פתאומי, כשהיא בשיא כוחה.

כבר בתחילת מלכותו, שלל נבונאיד את מעמדם המקודש כביכול, של המקדשים ברחבי הממלכה. הוא סירב להשתתף בטקסי חג ההאַכִּיתֻּ, ולא השלים עם ההשפלה שהמקדש תובע ממנו. יתירה מכך, הוא דאג להחליף כוהנים גדולים סוררים בכוהנים גדולים מאנשי שלומו, הגביר את הפיקוח על אוצרות המקדשים, הנהיג חידושי פולחן מופלגים שצמצמו את מעמדו של מַרְדוּךְ כאל מרכזי, ובמקומו קבע את סין - אלוהי הירח, אל אשורי קדום - כאל הראשי של האימפריה. תוצאת התנהלותו זו מול המקדשים היא שבסופו של דבר הביאה לקריסת האימפריה הבבלית כשהיא בשיא כוחה. כיבושה ע"י כורש מלך פרס נעשה ללא התנגדות לחלוטין³. ראשי המקדשים הגדולים בממלכה, כרתו ברית סתרים עם האויב הראשי של בבל באותה תקופה, ובה הסכימו לכניעה מהירה, תמורת שיקום מעמד המקדשים מחדש, וביטול עליונותו של האל האשורי - סין, על מעמדו של האל הבבלי מַרְדוּךְ. בעקבות הברית הזו, ניתנה הוראה מהמקדשים לכל חיילי הכשדים הנאמנים להם, לבגוד במלך נבונאיד, ולחבור לכוחותיו של כורש. מה רבה הייתה הפתעתו של נבונאיד שיצא למערכה להגן על העיר, ופתאום הוא נשאר בלי חיילים להילחם לצידו. גדודים שלמים של כַּשְׂדִים העבירו את נאמנותם לכורש, והצטרפו בפועל למלחמה נגד יתרת החיילים שנשארו נאמנים לנבונאיד. שערי הערים הגדולות [סיפֵּר, בבל, חרן... ועוד] נפתחו לפניו ללא קרב, והוא התקבל באהדה גלויה ובשירת המנונות לכבודו כמלך משחרר, ולא ככובש זר⁴.

בתמורה לשיתוף הפעולה שזכה כורש מהמקדשים, הוא מבטל את כל חידושי נבונאיד, ובעיקר משיב למקדשים את האוטונומיה שלהם בתחום הדת. כדי להסתיר את בגידת המקדשים בבבל, מוכרז חופש פולחן כללי לכל הדתות ברחבי האימפריה החדשה, לפיו כל עם רשאי לעבוד את אלוהיו, על-פי אמונתו. בדרך הזו, זוכה כורש לנאמנותם של כל העמים שנדרסו ע"י האימפריה הבבלית, שבה לאלוהי בבל הייתה עליונות מוחלטת על כל האלוהויות הכבושות.

חידוש מִנהלי גדול נוסף של האדמיניסטרציה הפרסית, היה להפוך את המקדשים לקבלני משנה של מערכת גביית המיסים. כל קהילה זכתה למעין אוטונומיה עצמית, שמנהלת את גביית המיסים למלך באופן אוטונומי. על מלאכת גביית המיסים לכל קהילה, הוצבו המקדשים. בדרך הזו, בוטלה התחרות בין המקדשים ובין המלך על מיסי העמלים. המקדשים התחייבו לשלם לארמון סכום נתון מידי שנה, בין אם הרוויחו הסוחרים והחקלאים באותה שנה ובין אם לאו. ההסדר הזה היה נוח לשני הצדדים. הארמון יכול לתכנן את הוצאותיו על בסיס הכנסות צפוי, והמקדשים יכלו לגבות הרבה מעבר להתחייבותם כלפי הארמון, כך שהם גזרו קופונים שמנים בשירות המלך. בשנים של תפוקות נמוכות בחקלאות ובמסחר, מימינו המקדשים את ההפרש לקופת המלך מאוצרותיהם הגדולים. במידה והירידה בתפוקות נתמשכה יתר על המידה, עשקו המקדשים את אוכלוסיית המאמינים באמצעות הטלת מיסי גולגולת שמתעלמים מהתפוקות.

בהיעדר מקדש יהודי בבבל, נִכּסוּ לעצמם הרבנים המתבוללים, את ייצוג יְהֹוָה כלפי המאמינים היהודים. דבר שנתן בידם שליטה מלאה על כל המיסים שהיהודים צריכים לשלם למלכות. בקופונים שגזרו ממיסי היהודים, יכלו הרבנים לפתח מרכזי חינוך מפוארים, וכמובן גם להעשיר את עצמם.

שיטת השכנוע כלפי העם, נעשתה באמצעות שטיפת המוח של האוכלוסיה. שיטה שהועתקה מהמסורת האלילית הבבלית במדויק. חגי בבל אומצו במלואם. רק במקום להקריא את התורה הבבלית האלילית - האנומה אליש - הם מנהיגים קריאה בתורת משה, שמעתה היא נקראת תורת יְהֹוָה, תוך הדגשת מצוות הצייתנות לרבנים: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: ...עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (דברים י"ז 11-10).

לפי תורת משה יש לחנך לאוטונומיה של היחיד - אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. ודוֹק: הישר בעיניו ולא בשׁריריות לבו. מלמד שתורת משה מטפחת מצפון אישי שמשמש לשפיטה ולהערכה של מעשים, נורמות, מצוות וחוקים, לפי מידת קידושם של הללו את חירות האדם שנברא בצלם אלוהים. בכל התעודות המאוחרות, שמוכנסות לתורה, החל מתקופת שיבת ציון והלאה, הרעיונות הללו נאסרים במפורש: לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: (דברים י"ב 8). חופש הביטוי נאסר. דין מוות מוטל על מי שמעיז להשמיע דעה שונה מהדעה שנקבעת ע"י הרבנים ואפילו הוא נביא: אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא: (דברים י"ח 20) כמובן שהסמכות לקבוע מה זה אלוהים אחרים נתונה בידיהם.

התפיסה הדויטרונומיסטית [של ספר דברים] , שאין ספק לגבי איחורה, מקבלת משנה תוקף. לפי התפיסה הזו, לא משה הוציא את ישראל ממצרים, ולא משה הוביל את עם ישראל 40 שנה במדבר, ולא משה עשה את כל הנפלאות שסיפרו אבותיהם, אלא הכל מעשי יְהֹוָה היהודי. ולכן היהודים נדרשים להישמע לו, ואך ורק לו. ומכוון שהרבנים מייצגים את דבר יְהֹוָה , הרי שהיהודי צריך להישמע להם. אין שום הבדל בין התפיסה הזו ובין התפיסה הכוהנית הבבלית בדבר נשגבות האל ומקדשו, שממנה נגזרת קדושת המשרתים בקודש - קרי, הכוהנים. במקרה שלנו הרבנים.

שיתוף הפעולה של רבני בבל עם המלכות הפרסית, נתן בידם כוח שלטוני גדול, שלא הסכימו לוותר עליו גם מול המקדש בירושלים. בתוך 15 שנים לאחר הכרזת כורש, מתחילה בניית המקדש בירושלים. לכאורה קדושת מקדש יְהֹוָה בירושלים עדיפה על זו של הרבנים, ולכן הסמכות לגביית המיסים מיהודי האימפריה הפרסית, הייתה צריכה לעבור לרשות מקדש יְהֹוָה בירושלים. אלא שמדובר בכל כך הרבה כסף ומעמד, וכבוד, שרבני בבל לא יכולים לוותר עליהם. ואכן הם מנהלים מאבק עז מול סמכות המקדש בירושלים למשך כל תקופת הבית השני, לגבי כל מרכיבי השלטון, החל מהמאבק על קביעת גובה התרומות והמעשרות וייעודן - האם לישיבות הגדולות בבבל, או למקדש בירושלים, וכלה בסמכות "עיבור החודש" - הסמכות להכריז על ראש החודש. וזו בדיוק הסיבה לכך שראש השנה הפך לחג של שני ימים⁵ , למרות שממציא החג - נחמיה - מכריז עליו כעל חגיגה של יום אחד בלבד.

בממלכת ישראל הראשונה - מלכות שאול, הייתה חילונית ביסודה. בה נבחר המלך בהפלת גורלות ללא שום השפעה מצד המקדש או הכהונה: "וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן: וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָיו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא: וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּיהֹוָה הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים: וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְהֹוָה כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ:" (שמ"א י' 20-24).

בתרבות שמבוססת על הסכמת העם ולא על מלכות בחסות האל, יכול מורד במלכות מסוגו של דוד בן ישי להעמיד קבוצה של בריונים בהנהגתו ולשלוט בפועל בסְפַר הממלכה: וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ: (שמ"א כ"ב 2). דרך התנהלותו העבריינית כלפי החוואים בסְפַר הממלכה, מודגמת בסחיטת דמי-חסות מהחוואי הגדול של דרום הר חברון, הלוא הוא נבל הכרמלי. דוד שומע כי לנבל הכרמלי יש גֵז עשיר, והוא מזדרז לשלוח אליו את אנשיו כדי לתבוע חלק מהכנסותיו בגֵז הצאן. דרישתו של דוד לקבל חלק מריווחי הגֵז נשענת על ההגנה שלכאורה סיפקו לו בתהליך גידול הצאן ורעייתו, תוך ציון מודגש שהשלום בחוותו נובע מפעולות ההגנה שסיפקה כנופיית הבריונים בהנהגתו: "וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ: וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם: וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם: וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל: שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּאנוּ תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד:" (שמ"א כ"ה 4-8).

כלומר: טענת דוד היא שבכל עונת המרעה, בריוניו לא הציקו לרועי נבל ולא גנבו מהם שום דבר לא מהצאן ולא מהציוד. בשל כך גם הגיעו העדרים להתרבות שקטה ושלווה, וזה כמובן קשור ישירות להיקף הצמר שאפשר לגזוז מהצאן - הצמר הוא משאב מסחרי גדול בתעשיית הבדים, והוא מקור חשוב לעושרה של כל חוות צאן. לכן מה שדורש דוד הוא רק חלק ברווחים שהוא יכול לגרום למניעתם, ומכיוון שלא עשה כך, הרי שיש לו חלק בלתי נפרד בייצורם. בעצם, זו טענת פרוטקשן רגילה גם בימינו. אותו גדוד של דוד בִּסְפַר הממלכה העסיק רבות את חיילי ישראל, בשל הנזק הכבד שהמיט על החוות לאורך גבולותיה הדרומיים של הממלכה. אפשר בקלות להניח שאותה התנהגות אפיינה את כנופיית דו בן ישי בכל גבולות דרום הממלכה. אחת הדוגמאות הבולטות היא שמרגע תחילת המרדף שמנהלים חיילי ישראל אחריו, זוכה שאול לשיתוף פעולה עקבי ומלא מכל יושבי סְפַר הממלכה. תושבי קעילה ממהרים לגלות (פעמיים) את מקום מחבואו לשאול: וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָא דָוִד קְעִילָה... (שמ"א כ"ג 1) וגם יושבי מדבר זיף עושים כן: "וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:" (שמ"א כ"ו 1) וכך לכל מקום שפנה דוד, עד בסופו של דבר עוזב דוד בן ישי את שטחי הממלכה, ומבקש חסות מאכיש מלך גת הפלישתי: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ: וַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ מֶלֶךְ גַּת:" (שמ"א כ,ז 1-2).

שיתוף הפעולה הזה של דוד עם הפלשתים נגד ישראל, תוך חשיפת שיטות הלחימה של שאול בהם, הוא גם מה שהביא בסופו של דבר לנפילת בית שאול. שהרי עד להצטרפות דוד לצבא הפלשתי, בכל מפגש של צבא ישראל מולם הם ניגפו. ואילו לאחר הצטרפות דוד, הפלשתים טומנים לו פח, בדיוק באותה שיטה שהוא טמן להם קודם. כלומר: בקרב הראשון שהם מנהלים נגד ישראל, כשדוד עימם הם מביסים את שאול. דבר זה כמובן שירת היטיב את תוכניתו של דוד להשתלט על ממלכת ישראל.

כדי למנוע מצב דומה תחת שלטונו, מאמץ דוד בן ישי את התפיסה האלילית של שכני ישראל שהמלך שולט בחסות האל. הרעיון של מלך שהוא " מְשִׁיחַ יְהֹוָה " ושהמלוכה ניתנה לו ולביתו אחריו ע"י האל המקומי, במקרה הזה יְהֹוָה, הוא רעיון שמתחיל עם דוד וממשיך אח"כ בקרב בית המלוכה היהודי עד לחורבנו, ע"י נבוכדנצר הבבלי. בממלכת ישראל הצפונית, אין לרעיון הזה שום אחיזה, ואכן אחת התופעות היא התחלפות בתי המלוכה מדי כמה שנים.

על כל פנים, החדרת הרעיון של מלוכת בית דוד בחסות יְהֹוָה חדרה כל כך לתודעה היהודית, שגם בימינו אנחנו מתפללים לגאולה שתבוא בצורה הקמת מלכות דוד מחדש. עד כדי כך גדולה, עצומה ועמוקה היא, גניבת הדעת של ההמון הנשלט.