חברת בנייה אשר עסקה בבניית דירות ובמכירתן, נותרה ללא נכסים והפסיקה לפעול בתחום הבנייה כשנה לפני מכירת הדירה האחרונה. הפסקת פעילות החברה באה לידי ביטוי ב הסרת כל השעבודים, תשלום כל החובות לבנק, וחלוקת דיבידנד לבעלי המניות. לאמור, מדובר בהפסקת פעילות מסודרת-לכאורה, מרצון.
בשלהי פעילותה של החברה, הוגשה תביעת דיירים נגדה בגין ליקויי תכנון ובנייה - תביעה שבאותה העת עדיין לא ניתן פסק דין בגינה ולא היה ברור, לפיכך, עם מי הדין, והאם החברה תחויב בחיובים כספיים כלשהם.
התביעה הוגשה רק נגד החברה - ולא נגד מנהליה או בעלי המניות באופן אישי.
בעת סגירת החברה והפסקת פעילותה, לא הופרש סכום כסף כלשהו עבור תיקונים בדירות. בינתיים ניתן פסק דין לטובת הדיירים התובעים, אלא שפסק הדין התקבל נגד חברה ריקה מתוכן וחסרת נכסים. מדובר בפרשה שפרטיה מצויים בע"א 1610/03 פלזנשטיין אורי ואח' נגד עובדיה דוד ואח', בית המשפט המחוזי בחיפה, שופטים: י' יעקב-שווילי, י' גריל ומ' נאמן, פסק דין מיום ד' סיוון תשס"ד (24 במאי 2004), פדאור 04 (4) 735.
הערעור נסב על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (ת"א 4899/99), לפיו נפסק כי שלושת בעלי המניות והמנהלים של הנתבעת בתביעה המקורית (חב' וי.ג'.אפ לבניין והשקעות בע"מ), יחויבו אישית בתשלום הפיצויים לתובעים בתביעה המקורית, וזאת אף על-פי שהם לא ערכו ולא חתמו על שום הסכם עם הדיירים, ומעבר לכך, אף לא נתבעו כלל בתביעה המקורית בבית המשפט (רק החברה נתבעה בגין ליקויי הבנייה, וחויבה בפסק דין קודם – ת"א 4695/94).
בית משפט השלום בו התנהל הדיון, נעתר לבקשת התובעים להרמת מסך וגילוי מה באמת עומד מאחורי המסווה של סגירת החברה בטרם תשלום חובותיה הצפויים לזכות הדיירים שתבעו אותה, ועל סמך העובדות לאשורן חייב, כאמור, את בעלי החברה ומנהליה בתשלום הפיצוי הכספי על-פי פסק הדין.
הבסיס לחיוב המנהלים היא אחריותם כתוצאה ממעשים וממחדלים לפי דיני נזיקין, וביתר פירוט - בשל פיקוח רשלני על הבנייה, אחריות על ענייני הכספים, וניהול העסק "מאחורי הקלעים" (כל אחד משלושת המערערים נקשר לאחת מהפעולות דלעיל).
ועוד, שלושת המערערים היו אחראים בריקון החברה מנכסיה בטרם עת.
בית המשפט הבהיר כי הרמת מסך מעין זו אינה עניין שבשגרה, אך היא מוצדקת לא רק במקרה של תרמית, אלא גם במקרה של התנהגות בחוסר תום לב, כפי שארע במקרה הנ"ל. מנהלי החברה ידעו על התביעה העומדת ותלויה נגדם, ולמרות שידעו - ריקנו את החברה מנכסיה. על-ידי כך קופחו הדיירים שלא בצדק. בנוסף לכך, אחד המערערים (המפקח) התרשל בפיקוח לא מקצועי, דבר שגרם לבנייה עם ליקויים.
במישור המהותי, ראוי לצטט קטע זה מפסק הדין המחוזי:
"עיקר הנימוקים של בית המשפט קמא מקובל עלי, ואין כל סיבה או הצדקה להתערב בממצאים שנקבעו, ובמסקנות הנגזרות מממצאים אלה, אשר הביאו את כב' השופטת קמא לקביעה לפיה רוקנו בעלי המניות של החברה ומנהליה (המערערים) את החברה מכל נכס, וכי המערערים השתמשו באישיות המשפטית של החברה כפרגוד בינם לבין הנושים, במטרה להינצל מתביעת הדיירים בשל ליקויי הבנייה, ומכאן ש:
"התנהגות זו עולה כדי קיפוח התובעים וסיכול הדין. יש בכך משום שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית. לתפיסתי, מצב עובדתי זה מצדיק הרמת מסך ההתאגדות." (סעיף 5.9 בפסק דינו של בית המשפט קמא).
"יד. מסקנה זו אליה הגיעה כב' השופטת קמא, על יסוד ניתוח הראיות שהובאו בפניה, מקובלת עליי, כמו גם מסקנתה הנוספת לפיה נושא המערער מס' 2 גם בחובה אישית כלפי המשיבים (מכח מעורבותו האישית והמקצועית בפרויקט) כי הבנייה תתבצע ללא ליקויים, חובה שהופרה, ובעטיה נגרם נזק. לעניין זה התבססה כב' השופטת קמא על ראיות מטעם המשיבים, בעוד שהמערער מס' 2 לא העיד, ותצהירו נמשך על-ידי ב"כ המערערים במהלך שמיעת הראיות (סעיף 6.4 בפסק הדין של בית המשפט קמא), כך שגרסת עדי התביעה כנגד המערער מס' 2 לא הופרכה.
"אינני סבור שנפלה טעות משפטית במסקנותיה של כב' השופטת קמא, לא באשר לנסיבות הספציפיות כפי שהוכחו בפניה, ואשר הצדיקו את הרמת מסך ההתאגדות, ולא באשר לנסיבות שהצדיקו בנוסף לכך גם הטלת חבות אישית על המערער מס' 2 מכח עוולת הרשלנות."
במישור המשפטי, אומנם היה ראוי כי הדיירים יתבעו בו-זמנית את החברה בע"מ ביחד עם שלושת בעלי המניות והמנהלים, דבר שלא נעשה (אלא, כאמור, רק לאחר קבלת פסק דין נגד החברה נתבעה הרמת מסך ותביעה נגד שלושת המנהלים והבעלים), אך אף על-פי כן, אין הדבר שולל את זכאות הדיירים, ולהלן ציטוט מפסק הדין המחוזי בעניין זה:
"אכן, המשיבים רשאים היו לצרף את המערערים לכתב התביעה המקורי, שהוגש כנגד החברה בלבד בת"א 4695/94, דהיינו, לצרף לתביעה המקורית נתבעים נוספים, ולאחד בדרך זו את שתי העילות בכתב תביעה אחד (ספרו הנ"ל של ד"ר י. זוסמן ז"ל, בעמ' 181), משמע: לאחד באותו כתב תביעה את עילת התביעה כנגד התביעה, עם עילת התביעה כנגד שלושת מנהליה ובעלי מניותיה של החברה, אך יובהר: העדר הצירוף איננו פוגם בתובענה, עיינו: תקנה 27 של תקנות סדר הדין האזרחי:
"לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו, אלא רשאי בית המשפט או הרשם לדון בעניין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה…" (ההדגשה היא שלנו).
וכן, עיינו בספרו הנ"ל של הד"ר י. זוסמן ז"ל, בעמ' 194: "הואיל וסכום התביעה מגיע לתובע אף מהנתבע לבדו, רשאי בית המשפט, בתוקף ההוראה האמורה בתקנה 27, להיזקק לתביעה בלא שיצרף את החייב השני…".
הנה כי כן, המשיבים לא היו חייבים לצרף את המערערים לתביעה שהגישו כנגד החברה."
לסיכום הבעניין, אלו מסקנותיי מפסקי הדין שהוזכרו לעיל:
א. כאשר תובעים חברה בע"מ בגין ליקויי בנייה, ומתעורר ספק כי במהלך התביעה היא עלולה לפשוט רגל ואף לבטל את פעילותה - דרוש ורצוי לברר מראש מי עוד אחראי על הליקויים ועל העסקה, והמועמדים העיקריים הם בדרך כלל מנהלי החברה, בעלי מניותיה, האדריכל/המהנדס והמפקח. זאת - כדי לצרפם כנתבעים.
ב. היה ולא ננקט צעד כזה, והתקבל פסק דין נגד חברה בע"מ שכבר לא פעילה או לא קיימת, יש לבדוק את נסיבות הפסקת פעילותה ובהתאם להן להתייעץ עם מומחה כדי לקבל החלטה בדבר תביעה נוספת, חופפת לקודמתה, נגד האחראים, כפי שנעשה במקרה המתואר לעיל.
את הדיירים ייצג בתיק זה עורך הדין דורון רז מחיפה.
