דמוקרטית - כן, יהודית - לא

אפשור חוקיותה של התנועה האיסלאמית, הקוראת לביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל (בדומה למקבילותיה המוסלמיות בארצות מערב אירופה) אינה רק בחזקת איום על עצם הקיום היהודי בטווח הארוך, אלא היא אף חותרת נגד אופציית השלום בטווח הקרוב. כי הרי אם תושבי המדינה יגלו, שלאחר וויתורם על יהודה ושומרון הם בכל זאת יישארו במדינה שיהדותה תהיה בסימן שאלה, ושהשחקנים היחידים המוּצָאים מחוץ לגבולות המשחק הלגיטימי הם רק אלה החותרים תחת ערכי הדמוקרטיה ולא תחת זהותה הלאומית – הם יעדיפו את המצב הקיים. ובכל זאת, מנהיגי מחנה השלום הישראלי – גם אלה המאמינים בכל ליבם, כי הקמתה של מדינה פלשתינית תשרת את ביצורה של ישראל כמדינה יהודית – נכנעים לאופנת זכויות מזוייפת ומעדיפים למלא פיהם מים, כשהם נדרשים לשאלת חוקיותה של התנועה האיסלאמית. הפלשתינים גם הם מפסידים, לפחות בטווח הקצר, מעצם חוקיותה, שכן אין בכוחה אלא לנטוע ספקות בקרב הקהל הישראלי בדבר נכונות האקסיומה, הקובעת שנסיגה חיונית לשמירת אופיה היהודי של המדינה.

בשנים האחרונות עולים בסקרים ובמחקרים רבים ממצאים מדאיגים על התרחקותם של ציבורים ישראלים מכל מה שמזוהה עם מערכת המשפט, עם מעצבי סדר היום המשפטי-חוקתי ועם אלה המזוהים עם האתוס של שלטון החוק. הסרת הלגיטימיות מהשתתפותה של התנועה האיסלאמית במשחק הדמוקרטי מהווה הזדמנות לאוחזים באתוס המשפט ללמד את הציבור הישראלי, כי לא קיימת שנייוּת בין מערכת המשפט ובין מדינה היהודית. זאת, על-ידי כך שיוכיחו לאותו ציבור, כי השיח המשפטי-חוקתי יגן על ביצורה של ישראל כמדינה יהודית לא פחות מאשר על אופייה הליברלי-דמוקרטי. ואם לא ייעשה כן, הרי שלא רק שציבור רחב ייסוג מאופציית השלום, זו המותירה את ישראל כמדינת-כל-אזרחיה לצד מדינת לאום פלשתינית, אלא ימשיך להביע אי-אמון, מירמור והסתייגות מעולם המשפט הליברלי, שנראה בעיניו כמגן על שלל ערכים מלבד על ערכיו הלאומיים.