חוצפה שיפוטית איומה ומסוכנת

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ורדה אלשיך נחשבת כשופטת מצוינת. על-פי הדיווחים היא עושה סדר בכל עולם כינוסי הנכסים והפירוקים. עם זאת, פסק דין של בג"צ מיום 13.10.09 הציג בפנינו את מלוא הפרטים על החלטתה של כבוד השופטת בעניין אמבלייז, אלי רייפמן, החלטה אשר מחייבת את כבודה לעצור בצד ולבחון היטב-היטב אם לא הצליחה יותר מדי, אם לא גבה לבבה, ואם לא נסחפת היא לחשבונות אישיים עם מר רייפמן, תוך שהיא סוחפת עמה, למעמקים, את כל מערכת המשפט.

כאשר שאלו את אריה דרעי מה היה חטאו, כי הרי לא סביר, אפילו לטעמו, שכל המהומה בעניינו הייתה על לא מאומה, הוא אמר בכנות: "גבה לבבי" או בלשון העם, השתן עלה לי לראש, מקרנות הרחוב נהייתי מלך העולם, ניהלתי בפועל את המדינה בגיל 28, וחשבתי שאני סגנו של אלוהים. וכאשר בן אדם נמצא בספירות האלה, הברקסים נחלשים, האדרנלין עובד EXTRA HOURS (שעות נוספות), ועושים שטויות. כמו אוטוביאנקי CONVERTIBLE (גג נפתח) ששמים לו מנוע שמונה פעימות, שני אגזוזים של פרארי. KICK DOWN אחד קטן, ההרגשה היא בשמים למספר דקות, עד שמתקרשים על צלע ההר.

אנו עוסקים בפעילות משפטית, אשר להבנתו של רייפמן, משמעותה בפועל היא הכרזת מיתה על יציר כפיו, חברת אמבלייז.

סוף חייו של אדם הוא דבר מאוד-מאוד ברור, לפחות כאן בארץ. כאן קוברים רק אנשים מתים לחלוטין (כך לפחות צריך לקוות) ולכן, כאשר רופא קובע שאדם מת, הוא מת, ואז קוברים אותו, ואין יותר ספקות. לעומת זאת, בתאגידים יש ויכוח, האחד רואה את הארגון כ"אי סולבנטי" או חדל פירעון, ועל כן אץ רץ לתבוע בשם הנושים את כינוס הנכסים על-מנת להבטיח ככל האפשר את הנושים. ומנגד, בייחוד במקרה של חברה המזוהה מאוד-מאוד עם היזם שהקים אותה והוא הרוח החיה בה, היזם יכול להיות משוכנע ממש באותה שנייה שהחברה לא מתה, שהיא במשבר זמני. בייחוד ניתן להאמין לו ולכוונותיו כאשר הוא משקיע מכיסו, על-מנת לשקם את החברה, ואז זכותו לסבור שפעולות הכינוס לא רק שלא עוזרות לנושים אלא הורסות את החברה, ומסכנות עוד ועוד את נכסי הנושים.

ובדיוק בשל כך, כל ענייני הכינוס והפירוק מתנהלים תחת עינו הפקוחה של נאמן שהוא הכונס או המפרק, אך הוא, הכונס או המפרק, יהיה בד"כ נציג הנושים ולכן סביר שלא יהיה "נאמן" ליזם. לכן, מעל לכולם יושב שופט מחוזי, ותיק ומנוסה, במקרה של אזור המרכז, זוהי ורדה אלשיך, אשר מחיאות הכפיים על שיפוטה בתחום זה נשמעות ממטולה ועד אילת.

מעורבותם של שופטים במקרים כלכליים מסובכים איננה טבעית, בדרך כלל שופטים לא מבינים די בנושאים אלה (ולכן מדברים היום על הקמת בית משפט ייעודי לנושאים כלכליים כבדים), אך בית המשפט הוא רע הכרחי, כי הרי אף חברה מסחרית לא באה לבית משפט טרם נוצר חוסר אמון פנימי בין מרכיביה השונים, ממש כמו בית עם אימא ואבא VERSUS משפחה אומנת, הבית האידיאלי תמיד יהיה טוב יותר ממשפחה אומנת, אך לאומנה באים כאשר אין בית, או כאשר הבית הוא מספיק גרוע, וכאשר אומנה היא תחליף טוב יותר עבור הילד. כן גם כינוס, ניהול ה"אומנה" על-ידי בית המשפט בא רק לאחר שההורים הטבעיים הוכיחו חוסר מסוגלות לפעול ללא פיקוח.

ואז אנו קוראים שבית המשפט העליון אישר החלטה אחת של השופטת אלשיך, לאסור את רייפמן למשך 45 ימים (ובפועל עד אשר יקיים את הצו) והחלטה אחרת של השופטת אלשיך הוא דחה - ההחלטה שעל כל יום נוסף שלא יעביר את מניותיו לכונס, הוא ייאסר ליומיים נוספים. בית המשפט העליון קבע את מה שברור לחלוטין על פניו, שאין לאסור אדם, על-פי פקודת הביזיון, לשנייה אחת, לאחר שמילא אחר הצו. מטרת הפקודה היא להביא לקיום הצו, או בלשון בית המשפט בתקדימים לרוב של בית המשפט העליון לכפות על המפר הר כגיגית עד שיאמר "רוצה אני" ותו-לא. ואומר בית המשפט העליון בהחלטתו: "נעיר עם זאת, כי ראוי שכאשר בית המשפט מורה על מאסר בגין ביזיון שתיערך בקורת תקופתית על-מנת לוודא שאכן המאסר הנמשך ממלא את מטרתו, שהיא אכיפתו של הצו שניתן על-ידי בית המשפט".

ומובהר היטב בפסיקה כי פקודת הביזיון היא "צופה פני עתיד" ואיננה מתחשבנת על עוולות העבר. עוולות העבר בכל הקשור להפרת צווים, מעוגנות בסעיף 287 לחוק העונשין, וככל שהכונס או המפרק חפצים יכולים הם להתלונן במשטרה נגד רייפמן, וככל שהמשטרה תחליט היא תפתח בחקירה.

וההחלטה המופרכת מיסודה, של כבוד השופטת אלשיך, להעניש את רייפמן מכוח הפקודה פוגעת אנושות במוניטין שצברה. וההחלטה המופרכת מיסודה, של כבוד השופטת אלשיך, להעניש את רייפמן מכוח הפקודה פוגעת ביסודות המשפט בישראל. וההחלטה המופרכת מיסודה, של כבוד השופטת אלשיך, להעניש את רייפמן מכוח הפקודה, מהווה ביזוי של בית המשפט בריבוע ובשלישית, והרבה יותר חמור מהביזיון של רייפמן, וזאת בשל השופטת הבכירה אשר יזמה את הביזוי.

שנייה אחת חוסר של שיקול דעת ומגדל ענק של קרדיטים מתמוטט. ואם בארזים נפלה שלהבת, אם בכירי השופטים והמוערכים שבהם משתמשים בחוק כהמלצה בלבד, מה יגידו אזובי הקיר, איך אנו, האספסוף הגאה, נאמין בבית במשפט אם בית המשפט עצמו חוצה ברגל גסה את קו החוק ובעצמו עוסק בחיסול חשבונות עם בעלי דין, אשר בית המשפט סובר שאינם מתנהגים יפה. ואם עושים כך לרייפמן, אשר ברור שיכול להתמודד נגד כאלה החלטות מופרכות, מה קורה בבית המשפט לבוזגלו, וא לזילברשלג, שעסקיהם נקלעים למצוקה, והם מגיעים להיכל המשפט?

את הסמכות לאסור אדם המפר החלטה שיפוטית, ירשנו מהבריטים, זהו מאסר דרקוני לכאורה, לא צריך ראיות, לא צריך מעל ומעבר לכל ספק, לא צריך כמעט כלום. כל מה שצריך זה צד הסובר שהצד שכנגד מפר את החלטת בית המשפט, ושופט המסכים אתו, ומחליט שההפרה היא ברמה המתירה את שלילת חירותו של המפר, או לחילופין מתירה ירידה לנכסיו במטרה לאלצו לקיים את הצו. זוהי סמכות אשר לא ניתנת לכל גורם מנהלי אחר, לא לשר, לא לראש ממשלה, לא לחבר כנסת, ואפילו לא לשוטר. רק לשופטים, ולכאורה כמעט ללא גבולות, למעט גבול אחד ברור ומובהק, ברגע שמתקיים הצו (או לחילופין ברגע שמתברר שאין כל תקווה או שאין כל דרך שיקויים הצו) מתנדפות תוך מיקרו שנייה כל הסנקציות.

נזכיר את גלעד שרון, אשר מיאן להציג בפני בית המשפט מסמכים כלשהם, וגם עליו איימו בפקודת הביזיון, וגלעד טען, שהמסמכים הושמדו, אין להם זכר, ומשכך, לא ניתן היה להפעיל את הסנקציות על-פי פקודת הביזיון, כי תכלית הסנקציות, קיום הצו, לא תתקיים לעולם ולכן לא ניתן לכפותה על איש - ואז אין סנקציות.

לו רצה רייפמן להשתחרר מהכלא בכל מחיר, כל שהיה עליו לעשות, זה לאכול את המניות, עדיף עם ראיות, להרים דגל, והוא מיד בבית - כי תכלית הצו - הבאת המניות לכונס, תהיה אז משימה בלתי אפשרית. כמובן, לו אכל את המניות היה אולי מביא עליו צרות אחרות (כמו למשל סעיף 287 לחוק העונשין), אולי יותר חמורות מהכלא שנגזר עליו על-פי הפקודה, אך בהיבט הצר והמאוד-מאוד עקרוני של הפקודה, וזכות היסוד של האדם לחופש, הרי שברגע שמקוים הצו או ברגע שהצו אינו ניתן עוד לקיום, הסנקציות פוקעות מיידית.

מאסר עד מילוי הצו הוא החלטה מאוד קיצונית, אך כנראה סבירה מתוקף הנסיבות. זוהי אומנם החלטה לא דמוקרטית לכאורה, אך חיונית במערכת שלא הייתה מקיימת צווים באופן כרוני, לולא כזו סנקציה. וכאשר אנו עוסקים בנושאים קשים כאלה, אשר נמצאים על סף הלגיטימיות, מחובתם של השופטים להיות "סופר" דייקנים, ולא לקבל החלטות מופרכות, אסוניות ומסוכנות, לאסור אדם גם לאחר שימלא את הצו - החלטה אשר ניתן לקבל רק בשלטונות אפלים, החלטה ההופכת את בתי המשפט שלנו לרולטה רוסית, ואת בתי המאסר שלנו למרתפים של הק.ג.ב.

ועל משקל אותה החלטה קלוקלת, הייתי ממליץ לנשיאת בית המשפט העליון להרחיק את השופטת אלשיך מה-BENCH (ספסל) ליומיים, על כל יום שלא תחזור בה בפומבי מהחלטתה ההרסנית, אשר למזלנו עורערה על-ידי רייפמן ובוטלה על-ידי בית המשפט העליון.

להלן סעיף 6 (1) בפקודה על בסיסו ניתן לקנוס או לאסור אדם (משנת 1929, לפני מלחמת העולם השנייה):

6. (1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.