מניפולציה פלשתינית ורפיסות ישראלית

סופת ברקים ורעמים עזה שפקדה את מרכז הארץ בליל 2-3 אפריל 1983 מוטטה באחת את צריח המואזין במסגד חסן בק שבתל אביב. נוכח ההרס באתר תפילה מוסלמי, נפוצה ברחובות יפו כאש בשדה קוצים, שמועה לפיה גורמי ימין ישראלים חיבלו במבנה המסגד, ובעקבותיה נודע על התארגנות מזורזת של קיצונים מוסלמיים ביפו לביצוע מעשי נקם אלימים. הפורענות נמנעה ברגע האחרון בזכות מאמץ נמרץ של תחנת קול ישראל בערבית, אשר מיהרה להזים את השמועה הזדונית ולטפח את המסר לאשורו – התמוטטות הצריח הייתה פועל יוצא של "כוח עליון", ולא היה כאן כל זדון.

מימד השמועות בעולם הערבי הפך זה מכבר לסוג של נשק "מעין לגיטימי", המופנה בעיקרו לתכלית של הנעת אוכלוסיה, בעיקר מוסלמית פונדמטאליסטית, לפעול נגד הכוח השלטוני או אינטרסים של הממסד. "מכשיר" זה מופעל במידה רבה של הצלחה והתמדה, ע"י גורמים פלשתינים, הן כניצול ציני ובוטה של ארועים מקומיים מזדמנים, והן כמהלך יזום ומתוכנן שנועד לפגוע באושיותיה של ישראל, והבאשת ריחה בעיני דעת הקהל העולמית כמו גם גורמי ממשל במדינות מוסלמיות. במקרים רבים השיגו מחוללי השמועות הצלחות כבירות מבחינתם, שכן תגובת כוחות הביטחון הישראלים, בפרט כאשר הם נחלצו למהלך כוחני להשלטת סדר, זכתה לתצלומי תקריב "משוכללים" באופן שעיצב תמונת מצב מעוותת של המציאות. יתר על כן, במקרים שבהם נגרמו נפגעים בנפש לצד הפלשתיני, נרשמה לעיתים הסלמה שיצאה מכלל שליטה במהומות.

גם מה שמכונה "ארועי הר הבית" אשר הקימו עלינו את העולם המוסלמי כולו, הם במידה רבה פועל יוצא של שמועות זדון שקריות שהיכו גלים בקצב מסחרר, בליבוי מתוזמר של מסיתים מבית ומחוץ. מקבץ השקרים בהקשר של מזימות ישראליות אפלות הנוגעות למסגדים על ההר, והפניית קול קורא למאמינים המוסלמים בעולם "להגן בגופם" על קודשי האיסלאם, הוכיחו שוב את נכונותה של מימרתו של קארל מרקס "הדת היא אופיום להמונים". דווקא בשל כך, ובעיקר בהינתן העובדה כי המדובר בסוג של ריטואל "עונתי", רובצת גם על הצד הישראלי מידה של אחריות לרשלנות בהיערכות להתמודדות עם שמועות, הן בכל הקשור להפעלת כלי התקשורת הישראלים בערבית לצורך "בקרה וסינון שמועות" והעמדת הדברים על דיוקם העובדתי, והן בהעדר הופעה ממלכתית של קברניט ישראלי בזמן אמת מתוך כוונה להרגיע את הרוחות ולשכנע את העולם כי אין כל רקע עובדתי לסערת הרוחות סביב "הר הבית".

אזלת יד ישראלית מתמשכת בכל הקשור לטיפול בהסברה באמצעות כלי התקשורת בשפה הערבית, מול ערביי ישראל, הזירה הפלשתינית והעולם הערבי, מכרסמת בכל שארית חלקה טובה הנוגעת לדימוייה הבינ"ל של ישראל. מציאות זו מנוצלת עד תום בידי הצד הפלשתיני ע"י הפעלה מניפולטיבית של תחנות השידור הערביות ובראשן 'אל ג'זירה' להנחלת המציאות המדומה כאמת לאמיתה. תחום רגיש זה מהווה ציר חיוני והכרחי, שנודע לו משקל של ממש בהבטחת הרגיעה בעיקר סביב סוגיית המקומות הקדושים בירושלים. שומה היה על ישראל שתפנים כבר את המובן מאליו כי הלוחמה המודרנית מתנהלת בעיקרה בשדה התקשורתי, ובגזרה זו אנו מובסים שוב ושוב.

גורמי מודיעין ישראלים ידעו להצביע באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הסיקור הטלוויזיוני של מה שכונה "ארועי הר הבית" הכיל מנה גדושה של צילומים פיקטיביים שלא היו אלא "הדבקה" של סרטי צילום מארועים מן העבר ולפיכך, הצגה מפוברקת של הארועים. דא עקא, כתבות אלה היוו את הכוח המניע מאחורי ליבוי השנאה לישראל גם אצל מנהיגים ערביים פרגמאטיים, ובכלל זה העכרת היחסים בין ירדן לישראל עד כדי "איום" על הסכם השלום האסטרטגי בין שתי המדינות. הוא הדין בכל הנוגע למתחים הגוברים ביחסי טורקיה–ישראל. זאת ועוד, ראש הרש"פ, אבו מאזן, טרח להדגיש כי שינה דעתו באשר לצורך בקיום הדיון במוסדות האו"ם לעניין דוח גולדסטון בעקבות ארועי הר הבית!

ה"שורה התחתונה" היא כי ישראל ממשיכה להיות מושא להטלת רפש מאסיבית, אולם נותרת ללא מענה ראוי ושווה כוחות, גם מאחר שהיא דבקה באמונה בצידקת דרכה. הרפיסות הישראלית, המשתקפת אף בסוג של התגוננות והצטדקות, אך מדרבנת את הצד הפלשתיני להעצים את מתקפת המלים ואת מניפולציית התמונות, אשר נופלות על אזניים קשובות בעולם הערבי ובמערב. למרבה הבושה, גם עיתונאים ופובליציסטים ישראלים הנמהנים על מחנה השמאל, מחרים מחזיקים אחר התעמולה הפלשתינית ומעמידים בכך בספק את נאמנותם למדינת ישראל. סביר כי מתוך סבך המניפולציות התקשורתיות של החמאס וחבר מרעיו במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', עוצב דוח ועדת גולדסטון, אשר הפך שמועות לעובדות והמצאות לאמיתות יצוקות בסלע.

דווקא בהקשר אחרון זה נחשפה עוד חולשה מדהימה של ההסברה הישראלית, אשר התעלמה משום מה מציטטה מפי השופט גולדסטון עצמו שהעיד ( בראיון לעיתון "פורוורד" 7 אוק' ) כי מיצאי הדוח שלו לא היו ניתנים להוכחה בבית משפט ׁ," "We had to do the best we could with the material we had. If this was a court of law, there would have been nothing proven. במילים אחרות, נהיר לחברי הוועדה כי עבודתה הייתה לקוייה מן היסוד ("עשינו כמיטב יכולתנו" כך על-פי גולדסטון), גם כנובע מהעובדה שהעדויות שנגבו היו רק מן הצד הפלשתיני, דהיינו הצד המעוניין בדבר! מבחינת ישראל יש כאן סוג של ארגומנט "אסטרטגי" להתמודד פומבית עם דוח הוועדה, ובעיקר עם המלצותיה הדרקוניות. מדוע, אם כך, נדחק הראיון הנ"ל לקרן זווית? הדבר נפלא מבינתנו.

באותה נשימה ניתן להביע פליאה לנוכח הפרופיל הנמוך לו זכתה קביעתו הפומבית של אבו מאזן לפיה "מנהיגי החמאס בעזה נמלטו לסיני תוך שימוש באמבולנסים כאמצעי הגנה על חייהם". דוח גולדסטון מכיל מנה גדושה של האשמות כלפי ישראל בטענה כי פגעה במכוון באמבולנסים אשר הובילו אזרחים תמימים פצועים. מי אם לא אבו-מאזן, אשר ביכר להפוך את עורו ולהתייצב לימין החזית הרדיקאלית נגד ישראל בהקשר לדוח גולדסטון יכול להיות "סניגור" אידיאלי בעבורנו, מה גם שכידוע הוא ואנשיו לא הסתירו את מאווייהם כי ישראל תחסל את שלטון החמאס בעזה!

קולה הרפה של ישראל בזירה הבינ"ל הוא חולי כרוני, שאת נזקיו ניתן אולי לבלום אך לא למחות. לוחמת המידע היא מלאכה סיזיפית אולם לא ניתן בלעדיה, בוודאי בהינתן מציאות של עויינות מובהקת הנתפסת כמעין "גזירת גורל". ישראל מחוייבת להציף את התרמית הערבית הסיסטמטית שביטוייה העיקריים ניבטים בכלי התקשורת הערביים, שמטרתם ברורה - לגרום לבידודה של ישראל בעולם, מהר ככל הניתן. לא עוד אירן ואל-קאעידה כאיומים קרדינאליים על שלום העולם, אלא ישראל! זהו המוטו ההולך ומתקבע בתודעה הבינ"ל. המחדל הישראלי הנורא סביב הטיפול התקשורתי בפרשת הילד "מחמד א-דורה" בראשית האינתיפאדה השנייה, מחייב הפקת לקחים כאשר האיום הוא גדול שבעתיים.

מזווית הראייה הערבית-פלשתינית, זהו תזמון מצויין שראוי לנצלו, נוכח הרושם שנטע נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לפיו עדיף להושיט יד ל"אויבי האתמול" מאשר להיאבק בהם. כך איפוא, מסתבר והולך כי חזונו של אובמה בהקשר לעולם המוסלמי ולמזה"ת, מזריק תשומות רגרסיביות לתהליך השלום באזורנו, ומעצב מסר לפיו זוהי השעה "לחבוט" בישראל, שכן היא הצד הסרבן, התוקפן וזה המאיים על היציבות במזרח התיכון כולו. בהיעדר היערכות ישראלית ראויה, ונוכח מסרי ההפחדה של הקברניטים הישראלים כלפי פנים, יכול הצד הפלשתיני לרשום לעצמו עוד שורת הישגים בלתי מבוטלים, וזאת מבלי שיהיה עליו לשלם תמורה כלשהי דוגמת הפסקת הטרור, גם בידיעה שזכותה הטבעית של ישראל ל"הגנה עצמית" אינה מובנת מאליה.