לדעת שאיננו יודעים

דרכם של סיפורי חסידים ומתנגדים, שהם "מדביקים" אירועים ואמירות לכתובת זו או אחרת, ולא תמיד ניתן לדעת האם אכן כך היה וכך נאמר. אך לעיתים לא כל כך חשוב מי אמר, אלא מה נאמר. כך גם לגבי האימרה, המיוחסת לר' מרדכי מלכוביץ', שמשו של החוזה (ר' יצחק יעקב) מלובלין ובעצמו מגדולי החסידות: "מי שאינו מאמין בכל מעשי המופתים המיוחסים לבעל-שם-טוב - הריהו אפיקורס; ומי שמאמין בהם - הריהו שוטה".

לא כל-כך סביר שאדמו"ר חשוב יאמר דברים כאלו, אם כי גם ביקורת עצמית רוויית הומור מצויה בחסידות. אך כאמור לא זה העיקר, אלא המסר שהוא רלוונטי מאוד לפרשת השבוע, פרשת "בראשית". פרשה זו מלאה על כל גדותיה בפסוקים שאין כל דרך להבין כפשוטם, וקשה מאוד למצוא בה אפילו פסוק אחד שניתן לפרשו שלא בדרך של דרש, רמז או סוד. ועל כך ניתן לומר, שמי שאינו מאמין בכתוב בה - הריהו אפיקורס; ואילו המאמין בפשט הכתובים - הריהו שוטה.

ברור שהעולם לא נברא בשישה ימים. ברור שהקדוש ברוך הוא לא נח ביום השביעי. ברור שלא היה גן בעדן מקדם. ברור שלא היה שם נחש שדיבר. ברור שלא היו שם עצי חיים ודעת. ברור שלא היו שם פירות מהם אכלו אדם וחווה. לפנינו משלים והדמיות, המסתירים מאחוריהם רעיונות עמוקים ויסודיים בתפיסת עולמה של היהדות.

שימוש בהאנשה, הדגמה, משלים, הדמיה - שימוש זה נפוץ למדי בתנ"ך ובמיוחד בדברי הנביאים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא מעשה מרכבה - תיאור כסאו של הקדוש ברוך הוא בתחילת ספר יחזקאל. ושוב: ברור שאין שם כסא ואין מלאכים בעלי כנפיים ואין להם רגליים ואין לה' מראה ממותניו ולמעלה. הנביאים כאמור הרבו להשתמש בשיטות תיאוריות אלו, וזאת מסיבה מובנת. האדם, ששכלו מוגבל לעומת החוכמה האלוקית האינסופית, אינו יכול לקלוט מסרים עמוקים מני ים ורחבים מני ארץ. הדרך היחידה להעביר לו מקצת מרעיונות אלו, היא לקרבם אליו תוך שימוש בלשון החומרית המוכרת לו.

אין ענייננו כאן בפיענוח אותם סודות, אלא בשאלה מתודית: מדוע בוחרת התורה לפתוח את דבריה דווקא במשלים כה עמוקים? רש"י, בדבריו הידועים בתחילת פירושו לתורה, מסביר לנו שהתורה פותחת מסיפור בריאת העולם ולא מהמצוות שניתנו לעם ישראל ערב צאתם ממצרים, כדי שתהיה לנו תשובה לאויבינו. ידעה התורה, שרבים יחמדו לעצמם את ארץ ישראל ויטענו שישראל שדדו אותה. על כך ישיבו ישראל: העולם נברא בידי ה', הנותן אותו לאשר ישר בעיניו - תחילה לעמי כנען ולאחר מכן לנו.

דברים אלו מסבירים את התוכן בו פותחת התורה, אך אינם מסבירים את הסגנון בו בחרה לעשות זאת. לכאורה היינו מצפים, כי המפגש הראשון שלנו עם התורה יהיה קל יותר ונעים יותר, ברור יותר ונגיש יותר. כך דרכו של כל מי שבא ללמד: הוא מתחיל מן הקל ועובר אל הכבד. שהרי אילו יקפוץ הישר למים העמוקים ביותר, מרחפת עליו ועל תלמידיו סכנת הטביעה באי-הבנה ובאובדן הרצון ללמוד. והנה בא המורה הגדול מכולם, הקדוש ברוך הוא, ועושה בדיוק ההיפך: מתחיל מהסודות העמוקים ביותר, ולמעשה רק עם סיפורו של אברהם - בפרשת "לך לך" - נוחת בחזרה ללשון ולמסרים המובנים לכל.

יתרה מזו: הרי אמרנו, שהשימוש בהאנשה נועד להקל על ההבנה. אך בפרשתנו מתברר, שהוא רק מקשה עליה. האם לא היה פשוט יותר, למשל, לומר שהיצר הרע פיתה את האשה, במקום לספר את כל הסיפור על הנחש ההולך ומדבר ומערים? ומדוע לומר שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת, במקום לומר בפשטות שרצו להיכנס לפני ולפנים של סודות הבריאה?

אלא שכדרכה של התורה, לא רק לתוכן יש מסר אלא גם לדרך העברתו. בכוונה תחילה רוצה ה' להבהיר לנו ברגע בו אנו פותחים את ספר התורה: דעו שאינכם יודעים. הנה טעימה קטנה, על קצה המזלג, מעומק הדברים שאתם עומדים לקרוא ולשמוע. לעיתים הם ייראו לכם פשוטים יותר ומובנים יותר - אך חובה עליכם להפנים, שלמעשה הם תמיד הרבה יותר מורכבים ורבי-פנים מכפי שנראה על פני השטח.

משמעותו של מסר זה היא, שעלינו להשתדל ולהעמיק ככל יכולתנו. מובן שעלינו ללמוד תחילה את הפשט, ודאי כאשר מדובר במצוות ובלקחים מוסריים, כדי שנדע מה לעשות וממה להישמר. לאחר מכן, חובה על כל אחד מלומדי התורה לנסות ולרדת לעומק הדברים כמיטב יכולתו - בזהירות רבה, בלא לקפוץ מעל מדרגתו ובלא לנסות ללמוד למשל את סודות הקבלה, כפי שנעשה כיום בצורה המונית, חסרת אחריות ומנוגדת להלכה.

הענווה בה יש לפתוח את ספר התורה - זהו המסר בו אכן נפתח ספר התורה. נהוג לומר, שהגמרות מתחילות תמיד בדף ב', כדי שהלומד יפנים שלא הגיע אפילו לדף א' (אם כי הסיבה האמיתית היא שעמוד השער הוא א'; אך הנה לנו שוב דוגמה למסר עמוק שניתן ללמוד ממצב טכני). בדומה לכך, גם התורה נפתחת באות ב' - והיא ממשיכה ומראה לנו עד כמה אנו רחוקים מלהבין אותה לעומקה.

האם להתייאש? ודאי שלא. "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן-חורין ליבטל ממנה", קבעו חז"ל בפרקי אבות. יעשה כל אחד כמיטב יכולתו: זה ילמד את פירוש המילים, חברו יתעמק במדרשי חז"ל, השלישי יפנה לפרשנים מאוחרים והאחר יעמיק בסודות הקבלה. המסר הוא כפול: התורה עמוקה מאוד - ולכן עליך לגשת אליה בענווה; אך עומק כה רב, מעניק את אפשרות הצלילה לכל אחד ואחד כפי מדרגתו ויכולתו. אין מסר מתאים מזה לפתוח בו את התורה.