רק לפינס יש מה להפסיד

יכול להיות ש"לבלוע את הרוק" יותר קשה מאשר לכסוס ציפורניים ולהמתין לימים טובים יותר. יצחק רבין, האיש שתיעב את שמעון פרס כסס את ציפורניו 15 שנה (מ-77' עד 92'), עד שזכה להגיע להנהגת המפלגה. אילו פרש, לא היה מגיע לשפיץ. לעמי איילון לא הייתה הסבלנות של רבין, והוא החליט "לנסות מבחוץ". זה נגמר רע. אילו "כסס ציפורניים" מתחת לעץ, מנהיגות המפלגה הייתה נופלת לידיו כפרי בשל.

התפטרותו של ח"כ דניאל בן-סימון מתפקיד יושב-ראש סיעת העבודה, באותו שבוע שמבקר המדינה פרסם את דוח הנהנתנות של אהוד ברק, הפיחה חיים בארבעת מורדי העבודה. אלה פשטו על אולפני הטלוויזיה, ואל מול פני האומה, ביכו את סילוקה של הגיליוטינה. היו רוצים לראות בעריפת ראשו של שר הביטחון.

פרשנים העריכו שפיצול המפלגה "שהקימה את המדינה", קרוב, ולא שכחו להוסיף שבנוסף לדניאל בן-סימון, היחסים של ברק עם בוז'י וברוורמן, מאוד טעונים. אם המפלגה תתפצל, זה יקרה רק בגלל שנאה לאהוד ברק. לח"כ אופיר פינס צריך להזכיר, ששנאה איננה דבק מאריך ימים, ואיננה אידיאולוגיה. מפלגת המרכז הוקמה על-ידי פוליטיקאים ששנאו את נתניהו, ואחרי שפינה את הזירה, החבילה התפרקה.

פינס לראשות המפלגה?

אני מדגיש את שמו של אופיר פינס, מפני שמבין הארבעה, רק הוא - אם יכסוס ציפורניים - יכול להגיע. הוא רהוט, דעתן, עם מערכת עקרונות וערכים מגובשת. הטעות שלו, ואת זה אני מסיק מהדחף להתפצל - שהוא לא רואה בדמיונו את עצמו יושב על ההגה של מפלגת העבודה. אילו האמין, היה מן הסתם נוהג בברק, בדיוק כמו שהיה רוצה שינהגו בו יריביו במפלגה - אם וכאשר תגיע שעתו להחליפו.

אם נזכרים בתיעוב של רבין את פרס, ומסיקים את המסקנה הנכונה מהטמטום של עמי איילון מבינים שמחלוקת לא מפרקת מפלגות דמוקרטיות. מה שכן מפרק מפלגות זה אי-כיבוד הכרעת רוב. מהסיבה הזאת, אופיר פינס וחבריו המורדים יותר לא בסדר.

המורדים לשעבר...

התמיכה לה זוכים מורדי העבודה בתקשורת מטעה, ונגועה באינטרס של אלה שרואים בציפורה "אימא מחליפה". מי שלא מזהה את זה הוא עיוור פוליטי. קדימה ניזונה מהאלקטורט של העבודה (ומרצ). פיצול המפלגה, יגרום לרבים מהמצביעים לראות בקדימה, ולא במפלגת העבודה, את האלטרנטיבה לשלטון נתניהו.

שלושת המורדים האחרים איבדו את כוח המשיכה שלהם. מבחינה פוליטית, הטעות שעשה עמיר פרץ כשלקח על עצמו את תיק הביטחון, היא פטאלית. אין ממנה תקומה, ואין דרך חזרה. עמיר פרץ יודע, שזו לו הקדנציה האחרונה. כדי להכניס קצת עניין בקריירה המתפוגגת שלו, הוא ייעד את עצמו למשימה אחת: למרר את חייו של אהוד ברק.

עם יולי תמיר הבעיה דומה: היא מסתערת על ברק כמי שאין לה מה להפסיד. בלי ברקסים. ניכר בה, שטרם התאוששה מהוצאת הנכבה מספרי הלימוד. הנכבה הייתה נשמתה האידיאולוגית, והוצאתה מספרי הלימוד, כמוה כעקירת הנשמה. עתידה מאחוריה.

אחרון איתן כבל. חלק מהפרשנים זוכרים אותו מסביר את הדחף הבלתי נשלט של חברי המפלגה לערוף את ראש המנהיג. מדובר בפגם גנטי. חיים רמון דיבר בזמנו על לווייתנים עם g.p.s. מדי פעם מצליח כבל להוציא מהפה איזה הגיג אופוזיציוני. עושה רושם שהבטרייה שלו גמורה.

לסיכום, למרות המחלוקת האידיאולוגית בינינו, ובלי תחושת קטונתי, אני אומר לח"כ אופיר פינס: עצור! אתה צריך לעשות "ריסט" ולחשוב מחדש. החיים הפוליטיים רצופי הפתעות. אתה צעיר, והמנהיגות של ברק (כמו המנהיגות של כ"א) זמנית. אם תכסוס ציפורניים, תגיע...