חיפזון הוא מהשטן

הסאגה האווילית כבר נמשכת זמן רב מדי. החל בכך אובמה, אשר בזריזות קופיפית ומטופשת הבאה מבית מדרשם של ג'יימס בייקר, רם עמנואל ואקסלרוד - יועצי האחיתופל אשר ישראל הינה בהחלט אינה כוס התה שלהם - הלה האמין בהם ובחובבנות טיפוסית מיהר לטפס על העץ הגבוה והלא נכון בדרישתו להקפאת הבנייה בהתנחלויות ובירושלים.

החרו והחזיקו בכך הפלשתינים, אשר נתלו באמירי העץ האובמי, הם הרי טובים בחרישת מזימות אך אינם כה טובים בניהול ענייניהם, וניהלו פעולות סחטנות פוליטית כנגד ארצות הברית וישראל כאחת, מתוך תקוה כי יצליחו לכופף את ידה של ישראל ולעצור את ההתיישבות באיו"ש ובירושלים כשלב ראשון לשיח' מוניס אולי.

הפלשתינים תלו יהבם בצורך הנואש כמעט של אובמה להציג הישגים מדינים לעמו לאחר שרשרת אכזבות ומפח נפש במהלכיה של ארה"ב לגבי אירן, אפגניסטן, פקיסטן, עירק, ישראל, טורקיה, רוסיה, סין, ונצואלה ועוד מקומות שונים ומשונים ברחבי העולם. מכאן שהם הפעילו על הנשיא אובמה פעולות סחיטה פוליטית ומדינית בהציגם את ישראל כמכשול לשיחות המשא-ומתן, בעוד אשר הם עצמם היוו המכשול לכך.

היה לפלשתינים על מה לסמוך. אובמה חצרץ בכל רחבי אמריקה וגם בעולם כולו לא טמן ידו, את ההבדלים בינו לבין הנשיא בוש. אובמה יצא מגדרו לשכנע את האמריקנים כי בוש הוא התגלמות הרע ואילו הוא מביא ומפיח תקווה במדיניות החוץ האמריקנית, כמו גם במדיניות הפנים. וראה זה פלא, לאור חדלונו ואפסותו של ממשל אובמה, נראו לפתע בוש וממשלו באור מחמיא למדי. הסקרים דירדרו את הפופולריות של "נואם הטלפרומפטר" אשר כוחו בפיו, אל מתחת לשנוא נפשו הנשיא הקודם, כדי ביזיון וקצף.

עזרה לפלשתינים בתעלוליהם שרת המדינה האמריקנית הגב' קלינטון בהכחשותיה הנפתלות, החוזרות ונישנות בדבר קיומו של הסכם בין ממשל בוש וישראל באשר לבנייה בהתיישבות באיו"ש. הכחשותיה של הגב' קלינטון העלו טעם חמצמץ של אי-אמירת אמת משום שאכן לא היו אמת.

מדינות ערב המתונות "טרפו את הקלפים" על ראשו של אובמה, אשר בתמימותו ובאווילות יועציו האמין כי באם אך יראו מדינות מצרים, סעודיה וירדן את אור "חלון ההזדמנויות לשלום" (מהי החיה הזו?), אליבא ד'אובמה, הרי שיהפכו עולמות בדיצתם אליו. הלכה ולמעשה, שפכו אלו דלי מים קרים על ראש אובמה ולא שיתפו עמו ועם שלוחיו פעולה במאווייו להציג בפני ישראל את "עקרון ההדדיות" דהיינו, ישראל תיתן שטחים ונכסים אסטרטגיים בלתי הפיכים והמדינות "המתונות" תיתנה מלל חסר משמעות, תמיד הפיך, כגון מעבר קו תעופה ויחסי מסחר מפוקפקים.

אך לכל "טוב" מגיע גם סופו. הפלשתינים באיוולתם כשלו מלקרוא את המפה המדינית בוושינגטון, ובוודאי את זו הישראלית. עם חלוף הזמן והעמידה הישראלית האיתנה על עקרונותינו, הכירו האמריקנים בטעותם, הם הפנימו כי שגו קשות בדרישתם המגוחכת להקפאה מוחלטת של הבנייה בהתיישבות איו"ש, דרישה שישראל אינה מסוגלת לעמוד בה ואכן לכך סירבה לה וטוב עשתה, והחלו צעד אחר צעד מרככים עמדתם. אנו נמצאים כיום למצער חזרה באותו מצב ההסכמות השקטות "שלא היו", עם תיקונים שהזמן גרמם, לגבי ההתיישבות והבנייה בה כפי ששרר לפני חילופי השלטון האמריקני והישראלי כאחד.

הפלשתינים, שיכורי הצלחתם הראשונה מראשית השנה לכופף לכאורה ידה של ישראל מאחורי גבה, התעלמו מן הכתובת על הקיר וממשיכים כאילו לא אירע דבר להתעקש על תנאים מוקדמים לפתיחת המשא-ומתן עם ישראל. תוך נעלם מעיניהם כי המצב הגאו-פוליטי האמריקני והעולמי השתנה באופן מהותי.

עם חילופי השלטון ועלייתו של אובמה לנשיאות, עדיין נזקפו לזכותו 100 ימי החסד המסורתיים, אלו איפשרו לו להתרכז בסכסוך בין ישראל לפלשתינים, ובעצת חבורת האחיתופל הסובבת אותו, הקדיש הלה כל מאמציו למזרח התיכון ולסכסוך בו.

בינתיים חלפו מים רבים בפוטומאק, הצרות מבית ומחוץ החלו להיערם והמזרח התיכון קיבל שורה שנייה, ואף שלישית, בסדרי העדיפויות העולמיים של הממשל האמריקני. הצרות בעירק, באפגניסטן, באירן ומשחקי החתול והעכבר (הפיקחים) שלה עם המערב; חוסר ההסכמה עם הרוסים והסינים לגבי אירן; שגיונות הילד המפונק, הנברוטי והפירומן הסדרתי (והחכם) מקוריאה הצפונית; סירוב המדינות "המתונות" הסוניות במזרח התיכון לתרום חלקן לקידום המשא-ומתן עם ישראל; התקדרות עננים גרעיניים בחצר האחורית מוונצואלה - כל אלו גרמו לנחיתה קשה של הממשל האמריקני אל קרקע המציאות.

התרחשויות אלו נסתרו מעיני הפוליטיקאים הפלשתינים. הם המשיכו בתעלוליהם, חיים בתוך בועה משלהם, נלפתים ונפתלים במאבקם עם החמאס ושאר מתנגדים מבית, חותרים להפגנה מיליטנטית עקב שיקולים פוליטים פנימיים, מנותקים מהנעשה אמה אחת מתחת לאפם.

כל שעל מנתבי המדיניות הישראלית הוא לדרוש פתיחת משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים ולהתחפר בעמדה זו ללא שמץ של ויתור. לא תהיה מדינה בעולם המערבי אשר תגנה אותנו על כך (למעט טורקיה כמובן). מאידך-גיסא, כל ויתור על צעדי פתיחה אלו מצד ממשלת ישראל יגרום לסחף מדיני אשר קשה יהיה לחזות תוצאותיו.

והנה אנו באים לחודש נובמבר 2009. שוב מלהגים הפלשתינים תנאיהם התחיליים לגבי פתיחת המשא-ומתן בינם לבין ישראל. ושוב אנו איננו נחרצים דיינו בנושא זה.

שיתוף הפעולה החשוב עבורנו עם האמריקנים אין פירושו כי עלינו לוותר על נכסינו האסטרטגיים, הפוליטיים, המדיניים והביטחוניים. נזכור גם כי ישראל מהווה עבור האמריקנים את נושאת המטוסים האמינה ביותר באזורנו, בייחוד לנוכח סילוקם של הטילים האמריקניים מאדמת מזרח אירופה. המצב הנפיץ במזרח התיכון ימשיך ויחייב נוכחות אמריקנית צבאית באזורנו, קרוב לאזורי המתיחות העתידיים, ואין בראייתם כישראל למטרה זו. אנו בהחלט יכולים לראות יחסינו עם ארה"ב כסימביוטים, שני הצדדים יוצאים נשכרים.

אכן, עלינו להכריז בכל הזדמנות כי אנו רואים בקיום המשא-ומתן להסדר כלשהו עם הפלשתינים (הסדר שלום אמיתי, אינו במטחווי יד כעת), כמטרה מדינית אסטרטגית עם הפלשתינים. מאידך-גיסא, נבהיר באורח הנחרץ ביותר כי אנו ניכנס למשא-ומתן הזה ללא תנאים מוקדמים ובאם הפלשתינים מתעקשים על תנאים מוקדמים אזי שיתעקשו, אך משא-ומתן לא יהיה כאן כל זמן שיחזיקו בעיקשותם. מבחינתה של ישראל, יכול משא-ומתן כזה לצוף על הקרח עד סוף כל הדורות. לאחר הכל, לישראל כבר יש מדינה, לפלשתינים אין.

גם רצונם של הפלשתינים במדינה משלהם הינו אמביוולנטי. נראה יותר סביר כי אינם מוכנים להשקיע המאמצים בבניית מדינתם מנקודת האפס. את עיניהם הם לוטשים אל מדינת ישראל הפורחת, לשלול "שלל חש בז" הם חפצים. ובכל מקרה, תרבות המשא-ומתן הערבית אינה דומה למזרחית-האיסלאמית. כתחליף לגישת "אני מנצח - אתה מנצח" המערבית, הרי הגישה האיסלמו-ערבית גורסת כי "אני מנצח - תמיד אני מנצח". ניתן לכפות הגישה המערבית על מדינות איסלאמיות, אך כל הסכם שלום אשר יושג לעת הזאת יהיה יציב כסלע הצף על פני מים עמוקים.

ישנם חוגים בינינו אשר נתקפים חיל ורעדה, רק למחשבה כי יחסינו הבינלאומיים יחמיצו לאור מדיניותנו. גישה זו לוקה בבסיסה. שאלו את קוריאה הצפונית, אירן, טורקיה וסוריה. ככל שאנו נקשיח עמדתנו (מכונה גם מדיניות "הכלב המשוגע") ונעשה זאת באורח מושכל - שאינו גורף, כך נזכה לחיזור אמיץ יותר מאומות העולם. והרי את הגינויים ממילא כבר יש לנו. הרי אנו מככבים מזה זמן רב בשורה אחת עם הגמד השעיר מאירן כמדינה המוחזקת כמחרחרת מלחמה מהשורה הראשונה בעולם ומכאן, לרדת נמוך יותר כבר אין להיכן. כל שנותר הוא לחדול ממדיניות גורפת של התרפסות, נחמדות, ו"יפי נפש", אשר כבר זיכתה אותנו בתואר אלופי מחרחרי המלחמה העולמיים, ולשנות מדיניות לכיוון קשוח, אגרסיבי וחושף שיניים יותר.

יש לשים סייג לנאמר לעיל. נראה כי דצמבר הקרוב הינו הקו האדום אשר יוצב בפני אירן למסור תשובתה להצעת המעצמות. עד אז, על ישראל לשמור על פרופיל נמוך, אך הסכר יכול להיפרץ מיד לאחר מכן.

ככל שנשכיל ליצור הרושם ולנתב מדיניותנו כך שמדינות העולם תהיינה אסירות תודה לנו יותר על כי רק חשפנו שינינו ולא נשכנו רחמנא-ליצלן, כך נהיה מקובלים, אהודים ומקושרים יותר בעולם.

נראה כי תרבות המזון המהיר והריגושים המיידיים טישטשה עלינו את דעתנו. כמובן שמדיניות "הכלב המשוגע" תיצור סינוסואידה מדינית שלילית למשך זמן מסוים. עלינו להתאזר בסבלנות תוך אחיזה נחרצת בעקרונותינו עד התהפך מגמת הסינוסואידה כלפי מעלה. מהפך זה לא יארך למצער יותר מצמד שנים.