יש לברך את היועץ המשפטי לממשלה,
מני מזוז, על הוצאת הנחיה מס. 6.1205 בדבר "יישוב סכסוכים שהמדינה צד להם באמצעות בוררות", המבטלת את ההנחיה הדרקונית הקודמת שלפיה נאסר, ככלל, על המדינה ליישב סכסוכים שהיא צד להם בדרך של בוררות.
למחמאות ראויים גם שר המשפטים, יעקב נאמן, וקודמו בתפקיד, דניאל פרידמן, אשר תמכו, ללא סייג, בביטול ההנחיה הקודמת ובמתן אפשרות למדינה לפתור סכסוכים גם בדרך של בוררות.
הח"מ, פרסם בדיוק לפני כשנתיים, מאמר תחת הכותרת "המוסר הכפול של המדינה" (דה-מרקר, 23.10.07) שבו נאמר, בין היתר:
"אותה מדינה, המסרבת נחרצות לפנות להליכי בוררות בסכסוכים בהם היא מעורבת, מעודדת את האזרח הקטן לפנות להליך הבוררות בסכסוכים בהם היא אינה צד, וזאת כדי להקל על העומס האדיר המוטל על מערכת בתי המשפט. ראוי לשאול, אם כן, מדוע מה שאינו טוב למדינה- לסברתה- ראוי וטוב לאזרח הקטן?"
במילים דומות, אם לא זהות, משתמש היועץ המשפטי במבוא להנחיה החדשה, תוך שהוא מגיע למסקנה כי: "פתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט הוא תופעה ראויה שיש לעודדה... משהמדינה מעודדת מתדיינים אחרים לפעול ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, ראוי לה כי תנהג באותו האופן".
נאה דורש-נאה מקיים, ואכן ההנחיה החדשה מפרטת את השיקולים והנסיבות שבהם תסכים המדינה לפנות להליך הבוררות, לעומת אותם מקרים שבהם תימנע המדינה מלעשות כן. מקריאת ההנחיה, ניתן להתרשם כי המקרים השוללים, ככלל, את הליך הבוררות בעיני המדינה הם מצומצמים למדי, ועיקרם בסכסוכים שעניינם "הפעלת סמכות שלטונית על-ידי המדינה", או "קיומה של שאלה משפטית עקרונית תקדימית", או סכסוך "הנוגע לציבור הרחב" (סעיף 17 להנחיה).
מאידך, ההנחיה החדשה קובעת נסיבות ושיקולים נרחבים ביותר שבהם ראוי שהמדינה תיזקק להליכי הבוררות, ובהם: סכסוך אזרחי-עסקי; שיקולי יעילות; חשיבות בפתרון מהיר של הסכסוך ועוד (סעיף 21 להנחיה). נראה, כי בדרך של פרשנות ראויה ומרחיבה של ההנחיה החדשה, ניתן יהיה להעביר את מרבית התיקים שהמדינה היא צד להם (כ-15-20 אחוז, מכלל התיקים האזרחיים), להליכי הבוררות היעילים והמועילים.
בהנחיה החדשה מתווה היועץ המשפטי גם את ההיבטים השונים שיש לתת עליהם את הדעת בעת ניסוח הסכם הבוררות, וביניהם: ניהול הבוררות בפני בורר יחיד, שהיא הדרך העדיפה; זהות הבורר, כישוריו וניסיונו; סדרי הדין והראיות שיחולו; חובתו של הבורר לנמק את החלטתו ולפסוק לפי הדין המהותי ועוד (סעיף 9 להנחיה).
נושא חשוב שאליו מתייחס היועץ המשפטי בהנחייתו היא האפשרות של "קביעת ערעור על פסק הבוררות" בין בפני בורר נוסף, במסגרת הליכי הבוררות (סעיף 21א לחוק הבוררות), ובין בדרך של פנייה בבקשת ערעור לבית המשפט (סעיף 29ב לחוק).
כאן המקום לציין כי נראה שהתיקון לחוק הבוררות מיום 12.11.08 שלפיו התאפשרה הגשת ערעור על פסק בוררות, בתנאים המפורטים שם, זירז אף הוא את הוצאת ההנחיה החדשה. שכן מעתה ואילך עומדת למדינה גם האפשרות להעביר את פסק הבורר במבחן ערכאת הערעור. היעדר ערכאת הערעור בעבר, היה אחד הנימוקים שצוינו בהנחיה הקודמת כמכשול להשתתפות המדינה בהליכי בוררות.
היועץ אינו נוקט עמדה באיזו דרך על המדינה לבחור היה ותסכים להליכי ערעור על פסק בוררות: בדרך של ערעור "פנים בוררותי" או של פנייה לבית משפט בבקשת רשות ערעור. מכל מקום, נראה שהיועץ אינו קובע קטיגורית כי בכל מקרה יוכנס להסכם הבוררות סעיף בדבר קביעת ערעור, כתנאי בל יעבור להסכמת המדינה לפנות לבוררות, אלא כל מקרה יישקל לנסיבותיו המיוחדות. כאן המקום לציין, כי פנייה לערכאת ערעור על פסק בוררות מותנית, בכל מקרה, גם בהסכמת הצד השני לסכסוך.
סוף דבר - עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, ולפיה: "המדינה רואה בבוררות... כלי לגיטימי וראוי, במקרים המתאימים, גם ליישוב סכסוכים של המדינה", כאמור בהנחיה החדשה- מוצדקת וראויה. השיקולים וההנחיות שקבע היועץ המשפטי לממשלה לביצוע ההנחיה החדשה נראים שקולים ומאוזנים. אולם- מבחנה של ההנחיה החדשה לא יהיה בעצם הוצאתה - כי אם בדרך יישומה בפועל.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
