קיבעון המעצמות

ב-1919, כאשר היו בארץ כ-80 אלף יהודים ופחות מחצי מיליון ערבים, ביקרה כאן ועדה אמריקנית בראשות שני אדונים מארה"ב: הנרי קינג וצארלס קריין (ועדת קינג-קריין). מטרתם הייתה למצוא פתרון לסכסוך בארץ ישראל. הם דיווחו על התנגדות תקיפה של הערבים לציונות. המלצתם, איך לא, להגביל את ההתיישבות היהודית בארץ ולהעביר את המנדט על ארץ ישראל מהבריטים לארה"ב.

ועדת קינג-קריין הייתה היוזמה הבינלאומית הראשונה מני 100 ויותר מאז ועד היום שהובילה למבוי סתום ומפח נפש. כמו כל היוזמות הבינלאומיות, ועדת קינג קרייג בחנה את הבעיה מאספקלריה של שאיפות מעצמתיות בינלאומיות, מאיזון בינלאומי וסדר יום עולמי ולאו-דווקא מסדר יום מקומי ושאיפות מקומיות.

לפני שנה, עדיין נפגשו נציגי ישראל והפלשתינים על בסיס שבועי קבוע לדיונים על הסדר קבע מבלי שסוגיית הבנייה בהתנחלויות תהווה מכשול לעצם קיום הדיונים. הם התקיימו במסגרת לוח הזמנים הפוליטי של ארה"ב וסיום כהונתו של ג'ורג' בוש וממילא היה לצדדים עניין לדעת מי הנשיא הבא בטרם יתלו על עצמם הצדדים התחייבות כלשהי.

כמנהג נשיאי ארה"ב בעבר, המציא ברק אובאמה את הגלגל מחדש, זרק את כל ההישגים של בוש ומסלול אנאפוליס, כולל הוויתורים מרחיקי הלכת של אולמרט כפי שאבו מאזן עצמו חשף לוושינגטון פוסט בראיון ב-27.05.09, בדיוק כמו שבוש השליך לפח, שמונה שנים קודם את מטווה קלינטון - שמצידו השליך לפח שמונה שנים לפני כן את מטווה ועידת מדריד של בוש האב וחוזר חלילה.

הניסיון של המעצמות והקהיליה הבינלאומית לגרור את הצדדים למתווה שהם קבעו להבנתם ועל-פי האינטרסים שלהם הסתיימו כולם ובלי יוצא מהכלל בכישלון מהדהד ומתמשך.

רק שני תהליכים מתוך למעלה מ-100, הניבו הסדר שהייתה לו משמעות מעשית, לטוב ולרע, בשטח. הסדר השלום עם מצרים ותהליך אוסלו. שני התהליכים התנהלו בהיפוך מוחלט לכל שאר התהליכים. הם החלו ביוזמה מקומית של הצדדים המעוניינים, בסוד ובהסתר, מאחורי גבה של הקהילייה הבינלאומית ובניגוד למתווה הבינלאומי המקובל באותו הזמן. רק משהבשילו המגעים והוגדרו הפערים, התבקשה ארה"ב ולצידה הקהילה הבינלאומית, לסייע בגישור האחרון שבלעדיו אי-אפשר.

המסקנה היחידה מסקירת המגעים היא שמעורבות המעצמות והקהילה הבינלאומית, המסובכת והלכודה במאזן אינטרסים אינסופי, תרמו הרבה יותר להנצחת הסכסוך מאשר לפתרונו. צדק תום פרידמן במאמרו מיום ראשון האחרון בניו-יורק טיימס ששני הצדדים תיעלו את האנרגיות המדיניות שלהם למניפולציות על המעצמה התורנית ולצבירת נקודות ובניסיון לדחוק את השני לפינה כאשמה בכישלון.

קריאתו של אהוד ברק, הטקטיקן חסר האסטרטגיה, היום בניו-יורק לאובאמה להמשיך במעורבותו בתהליך השלום בינינו לפלשתינים כי "נשיאותו של אובמה היא הזדמנות נדירה להגיע לשלום" לא מתיישבת עם הלקח ההיסטורי הגדול, עם ההתנהלות של אובמה בשנה האחרונה שגררה הקצנה בכל העולם הערבי כלפי ישראל ועם הכמות האינסופית של ההזדמנויות הנדירות שהוחמצו. כנראה עוד אמירה של ברק שנועדה לרצות את נשיא ארה"ב בסבב הרגיל של חנופה וצבירת נקודות זכות.

אם יש לישראל תפיסה ברורה של עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית וחזון מדיני ברור, היא צריכה להציע את זה בעצמה ישר לפלשתינים או לבצע את זה חד-צדדית ורק אז לבקש את עזרת העולם ביישום ההצעה. אבוי לה אם ישראל תיאנס להציע את מה שאין ביכולתה לתת בלחץ של מעצמה חיצונית, אפילו זו ידידה כארה"ב.