רוחניות רצוא ושוב - על ניו-אייג' ויהדות

• ד"ר צבי מרק

ההתרשמות שלי היא שהדיו של הניו-אייג’ נשמעים גם בזרמים שלכאורה נראים רחוקים מהזרם הניו-אייג'י. לא מזמן נפגשתי עם חסיד ברסלב מזרם שנחשב קנאי והופתעתי לגלות אלמנטים בולטים של 'ניו-אייג’יות' במנהגי הבית. הבית היה מרוהט במזרונים ובשטיחים בלבד, וכשנכנסתי, הציעו לי לחלוץ נעליים והסבירו שנהוג אצלם ללכת יחפים. החסיד כיבד אותי בתאנים והבהיר בתוך כך שהאוכל אצלם אורגני. כשנפגשתי עם רבו של אותו חסיד, דיברנו על סיפור של הרב נחמן, שעוסק בתענית. הרב סיפר לי שבדיוק חזר משבועיים בפלורידה, ממקום שבו יש קבוצות - לא יהודיות - המתמחות בהיטהרות באמצעות צום ארוך טווח. הקבוצות הללו עושות את הצום מתוך אידיאולוגיות רוחניות שאינן קשורות בדת היהודית. שאלתי את הרב אם השקפתו אינה רואה בכך עבודה זרה. תשובתו הייתה - "חוכמה בגויים תאמין". מבחינתו, אנשי הקבוצות הללו לימדו אותו ואת בני לווייתו לצום. יצא שהשאלה שלי הציגה שמרנות, ודווקא הרב הזה, המשתייך לזרם שנחשב קפדן וקנאי, התגלה כפתוח לטכניקה שהגיעה מעולם של אמונות אחרות, משום שהרגיש שהיא מלמדת אותו משהו חשוב.

• ד"ר מלילה הלנר-אשד

אם אלו טכניקות שאינן הלכתיות אולם לא מתנגדות להלכה, הרי שמלכתחילה אין לרב שפגש אותך סיבה לדחות אותן. אבל מעניין שאתה מציין דווקא טכניקות תובעניות כל כך של תענית וצום כשיקוף של חלחול הניו-אייג' ליהדות. בעיני, הניו-אייג' מצטייר דווקא כגישה שמתאפיינת בכך שמה שהיא מציעה הוא 'לייט'. אני רואה את הניו-אייג'יות כגישה של אקלקטיות ושל קלילות היכולות, בהתאם להקשר, להיות חינניות או מגעילות. מעניין, לכן, לבדוק מה קורה לחברות שמרניות כשמחלחלת לתוכן האקלקטיות הזו. איזה הקשר היא מקבלת אז. כשאני מנסה לדמיין את עמדת הנפש שלי מול היהדות הניו-אייג'ית, אני רואה כל מיני דברים שחלקם מעוררים תמיהה, וחלקם מעניינים. למשל, הדגש שהניו-אייג' שם על ההתחברות לחוויה. זה פן שיש בו משהו חיובי ומקרב. כי במקום לחשוב על התפילה או על המצוות כמשהו ש'חייבים' לעשות, הפן ה'התחברותי' מאפשר ליחיד להדגיש כלפי עצמו את החוויה שהוא עובר תוך כדי עשייה. זה מציב את הסובייקט במקום חשוב. הצד השלילי בדגש החווייתי של הניו-אייג'יות הוא הטשטוש שהיא מחוללת. כי העולם שהיא בונה, המושתת על חוויה, על אקלקטיות ועל קלילות, הוא כזה שבו הכל אפשרי, והכל הוא הכל. הדימוי שלי לתפיסות הניו-אייג'יות ולאשליות שמובנות בהן, הוא של אנשים שמסתובבים בשדה, מלקטים את עלי הכותרת של הפרחים ונורא מתלהבים מיופיים. העיסוק הבלבדי שלהם בתפרחת מעורר אצלי חרדה - כי אין התעניינות בעומק, בתהליכים ובהקשרים. אז גם אם יש תקוה שההתלהבות מהתפרחת תיצור סקרנות לגבי הגבעול, השורש, הפקעת, הדישון וההשקיה, עדיין יש סכנה לא פחותה שהיא גם תאפשר שטחיות שמשמעותה הסתפקות בשכבה העליונה ואשליה שהיא מספקת שפע.

• ד"ר צבי מרק

דיברת על כך שהניו-אייג’ שם את הדגש על החוויה. אני רוצה לשאול אם את רואה קשר לחסידות ולכך שהיא רואה בתורה מטרה של הגעה לדבקות ולכך שהמאמין יחוש אותה. במובן הזה, אני תוהה מה מקומה של החסידות בניו-אייג’, ובעיקר בניו-אייג’ היהודי. האם הניו-אייג' היהודי עושה שימוש ציני בחומרים חסידיים? או שאולי להפך? הרי הדמויות המובילות בניו-אייג’ היהודי התחילו את דרכן כשליחים של חב"ד. כך היו למשל הרב שלמה קרליבך והרב זלמן שחטר שלומי - ממבשרי הניו-אייג' ביהדות ואבי התנועה להתחדשות יהודית: השניים נשלחו כחסידי חב"ד בשנות ה-60 לקמפוסים בארה"ב על-ידי האדמו"ר הקודם של חב"ד, הרב יוסף יצחק שניאורסון (הריי"ץ). כך שלמרות שמקובל לערוך הפרדה חדה בין החסידות לניו-אייג', אני חושב שיש קשר. ולא מדובר רק בקשרי דמיון של צורה ושפה, אלא גם בקשרים סיבתיים. יש קשר משמעותי בין האידיאל החסידי האומר שכל דבר, כל מצווה, תובעת דבקות, ובין זה שאנשי הניו-אייג' רוצים להרגיש הכל כאן ועכשיו, ובאופן רוחני. אין זה מקרי שהאנשים שהביאו את החוויה הריטואלית לקהל הרחב, כמשהו שמתנסים בו במיידיות, כמו הנחת התפילין ברחוב או בתחנה המרכזית, יצאו מחב"ד. ואין זה מקרי שנעשה חיבור בין הגישה הזו לבין הגישה הניו-אייג'ית שיש בה תביעה בעלת מאפיינים צרכניים לקבל רוחניות כאן ועכשיו. השאלה אינה רק מהי הגישה השיווקית, אלא היכן מושם הדגש גם בתחום המהות. והוא מושם בתביעה לרוחניות מיידית. אני מסכים עם החוקר פיליפ וקסלר שכתב בספרו החשוב 'החברה המיסטית' כי העיסוק במיסטיקה חלחל לתרבות בת זמננו באופן כזה שיש לראותו כמניע בחברה בכללותה וכדורש רענון הכלים והמתודות של מחקר החברה בהתאם לשינוי זה. לכן, השאלה אינה מי מהזרמים השונים מרגיש שייכות לניו-אייג’, אלא אילו תהליכים מתרחשים בחברה החרדית, בחברה הציונית דתית ובחברה החילונית כשהדגשים הללו מחלחלים לתוכן.

• ד"ר מלילה הלנר-אשד

אני חושבת שיש להבחין בין ניו-אייג’ ל-renewal, כלומר לתנועה להתחדשות יהודית. לא הייתי מגדירה את התשתית העמוקה של ההתחדשות ששחטר-שלומי הוביל כמבוססת על העניין החווייתי. הבסיס היה הרגישות ל'צאן קדושים פזורים'. זוהי גישה שבבסיסה ההבנה שבעקבות השבר של השואה חשו רבים - בעיקר ביהדות ארה"ב - שהיהדות הממסדית כבר לא מדברת אליהם. הגישה של ההתחדשות הייתה של 'נצא אליהם ונראה להם שאנחנו בני מלכים'. היה בה רצון להראות מסירות נפש של חסד. תשתיתה היא ההבנה שבעולם היהודי שאחרי השואה אין שום דבר שאפשר להשיג בכוח, שמה שנותר הוא רק להרעיף אהבה. אז נכון שבתוך התחייה הזו של יהדות צפון אמריקה, ונגזרותיה הרבות גם כאן, קיימים מרכיבים ניו-אייג'יים. חלק מזה הוא ההבנה שכדי לתפוס משהו 'רחוק', יש להשתמש בשפה הקיימת, וזוהי השפה השיווקית של הרוחניות המיידית באמצעות החוויה. אלא שאני חושבת שניתן לומר לזכות הניו-אייג'יות שלא קיימת בה ארסיות. בתור חובבת דתות, מעניינת אותי העובדה שאין בניו-אייג' עוינות לחוכמה הגלויה והסמויה בתרבויות העולם. כמובן שמול היתרון של היעדר הציניות עומדת הסכנה של תמימות, של אי-הבחנה בין עיקר ותפל. אבל בתוך התרבות הצרכנית, הדורסנית, טוב שיש מקומות בהם אפשר להביא את הלב, את החוויה. הניסיון להגדיר את האלמנטים הניו-אייג'יים ביהדות דומה לניסיון להגדיר אמנות. אולי במקום לשאול את השאלה אם יצירות מסוימות הן בכלל אמנות, עדיף לשאול את השאלה האם זו אמנות טובה או רעה. אני סבורה שכך יש גם להתייחס לקשר שבין זרמים יהודיים, ובכללם חסידות, לאלמנטים של ניו-אייג'יות.