מחלקה ראשונה, 13.7.01

בארצנו הקטנטונת קיימת חבורת משפטנים ידועה ומוכרת. נמנים עימה אישים הנחשבים לשועי ובכירי המשפט בארץ. שופט בית המשפט העליון תאודור אור ורעייתו מיכאלה (שופטת בית משפט מחוזי), שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש, פרקליטת המדינה עדנה ארבל, חבר הכנסת דן מרידור, ועו"ד פנחס רובין, הם רק חלק מהאישים המעטרים את הרשימה המרשימה.

החבורה הזו כל כך מגובשת וידועה - הם נפגשים לעיתים קרובות וגם מטיילים יחד בארץ ובחו"ל - שאפילו הודבקו לה כמה כינויים מקוריים, כמו: "החבורה המטיילת", ו-"חבורת רובינזון".

ובכל זאת, מעניין לעיתים להיווכח, כי טעמיהם של אחדים מחברי הקבוצה שונים כל כך. וזה דבר טוב. המדובר כאן בדורית בייניש ועדנה ארבל, מצד אחד, ובדן מרידור, מצד שני.

כפי שכבר פורסם השבוע, דניאל ברנבוים הפר הסכם שהושג עימו, והשמיע בכל זאת את יצירתו של ריכארד ואגנר בבנייני האומה בירושלים. יצירה זו מעוררת סלידה בקרב אכלוסיה גדולה בישראל, ובמיוחד בקרב יצואי אירופה, שחלקם חוו על בשרם את מוראות השואה. לכן קיימה הכנסת דיון בנושא זה, ובסופו נאלצה הנהלת בנייני האומה להתנות עם ברנבוים את השמעת הקונצרט בבנייני האומה, בכך שלא יעז להשמיע את יצירת ואגנר. תנאי זה התקבל.

אלא שברנבוים בחר להפר תנאי זה, תוך פגיעה גסה וחמורה ברגשות של רבים וטובים. וכאן מעניין לציין, את ההתנהגות המוזרה של בייניש וארבל - שלא מיהרו לצאת מהאולם, אם לא מתוך מחאה, לפחות מתוך סלידה; לעומת דן מרידור, שהבין היטב מה הולך לקרות ולכן קם ועזב את המקום. "יצאתי כשנגמר הקונצרט. מחיתי כפיים. לא חיכיתי להדרנים. היה לו [לברנבוים, י.י.] סיכום איתם [עם הנהלת בנייני האומה, י.י.]. גם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק מיהר לצאת.

ארבל ובייניש, כאמור, נותרו לשבת. "ישראליות אטומות", כינה השבוע מתי גולן (גלובס, 10.7.01) את ארבל ובייניש, והעלה נימוק קצר וקולע: "כאנשים פרטיים, היו בייניש וארבל רשאיות לנהוג כרצונן. אבל בייניש, כידוע, היא שופטת בית המשפט העליון, והיא גם מיועדת להיות הנשיאה. וארבל היא, כידוע, פרקליטת המדינה, והיא גם שואפת להיות יחד עם חברתה בעליון. בכך שנתנו יד למחטף של בארנבוים, פעלו השתיים בניגוד להחלטת הפסטיבל, בניגוד להחלטת הכנסת. ובבוקר שלמחרת הקונצרט, חוזרות שתי המשפטניות הבכירות מאוד לעבודתן, שהיא אכיפת חוקי של הכנסת".

התנהגותן של ארבל ובייניש עוררה רוגז רב, וגם ביקורת קשה. לכן ביקשתי את התייחסותן לנושא, בתקווה שיסבירו זאת בטעות בשיקול דעת, או שיביעו צער אם פגעו במישהו. בכל זאת, הן הרי נשות ציבור, הנושאות תפקידים בכירים מאוד.

אחד האישים שכתבו מדם ליבם בגנות השתתפותן הוא ח"כ לשעבר דב שילנסקי. ארבל השיבה לו בכתב (מיום 9.7.01):

"מדובר בסוגיה רגישה וטעונה עבור אנשים רבים, ואני מכבדת את כל הדעות בעניין. ודאי שלא הייתי מבקשת שיתנו משמעות כזו או אחרת לעצם השארותי באולם, כפי שעשה גם רוב רובו של הקהל ששמע את הקונצרט, ולא נטל חלק בויכוח הקולני או בפעולות המחאה.

כידוע, ביצוע היצירה המסוימת לא היה מתוכנן, והגיע כהפתעה לקהל היושב באולם, ובנסיבות אלה, כאשר מדובר בסוגיה רגישה, סברתי שראוי לנהוג איפוק, ולא ליטול חלק בפעולות מחאה כלשהן, שהם לגיטימיות כשלעצמן. בוודאי שלא היתה בהישארות כוונה להביע הזדהות כלשהי.

צר לי מאוד אם היה מי שנפגע כתוצאה מכך שלא עזבנו את האולם. ולמותר לציין את הכבוד הרב שאנו רוכשים גם לדעתו של מי שעזב את האולם, וסירב להאזין ליצירה, ואת הכאב לנושא השואה של כל אדם בישראל, בוודאי כבת למשפחה שהיא אחת ממליוני קורבנות השואה של עמנו".

דורית בייניש השיב גם היא בכתב (9.7.01):

צר לי על הדברים שכתבת במכתבך. ועל כך שנתת פרשנות שאינה ראויה לדברים שקראת בעיתון. הישארותי שלי וככל הנראה גם של רבים אחרים באולם בנייני האומה בעת השמעת יצירתו של ואגנר לאחר הקונצרט בניצוחו של דניאל ברנבוים, אין בה כל הבעת הזדהות וכל הבעת עמדה בנושא השנוי במחלוקת. העניין הוא אישי ואינו נוגע למערכת המשפט, שאין לשרבבה לויכוח הכואב. בארצנו יש להיזהר בטרם הטלת דופי באדם כלשהו באשר לרגשותיו כלפי השואה וכלפי רגשותיהם של ניצולי השואה.

ההחלטה להשמיע את יצירתו של ואגנר היתה בלתי ראויה בעיני. כעסתי ואף הצטערתי עליה. ההחלטה שלי להישאר באולם הינה החלטה אישית, ואינה מבטאת לא הסכמה ולא הזדהות עם המעשה. היתה זו החלטה ללא שום צעד הפגנתי. כל אדם מגיב על-פי דרכו, ודרך המחאה ההפגנתית אינה דרכי.

כיוון שבכתבך נקטת בנימה אישית, אין לי אלא להשיב לך בנימה אישית. אתה הוא האיש שקראת לי בזמנו ללישכתך בכנסת, ומסרת לי דרישת שלום כואבת מהעיירה בה נספתה משפחתי, ובן משפחתך הקרוב הנציח על הכתב את דרכה האחרונה של משפחתי לטרבלינקה. קשה לי להבין כיצד יכול אתה לייחס לי או לכל אדם מישראל, אטימות או זלזול ברגשותיהם של אחינו הניצולים.

אין ביטוי אחד לכאב ואסור לנו לזרות מדנים על רקע הכאב המאחד את כולנו. אם הישארותי באולם מתפרשת על-ידך או על-ידי כל ניצול שואה כפגיעה ברגשותיכם, אין לי אלא להביע צערי על כך.