עלבון לזאבים

דומני שכבר עמדתי על כך באחת מרשימותיי כי העובדה שאנו מדינה דמוקרטית אינה דבר מובן מאליו. הציבור, גם בתקופת הישוב וגם לאחר הקמת המדינה, הגֵר לכאן ממדינות טוטאליטריות, החל ברוסיה הצארית, בפולין, בהונגריה ברומניה, כולן מדינות לא דמוקרטיות לפני מלחמת העולם השנייה. וזה אמור לגבי העלייה לישראל לאחר 1948 -מעירק, ממרוקו, מטוניסיה מאלג'יריה, מלוב ועוד, מדינות טוטליטריות, אף שלאי אלה מהם יש מעין מוסדות מחוקקים- בשם. מי שהוו עמודי התווך של הדמוקרטיה בישראל היו המפלגות, מן המפלגה הקומוניסטית בשמאל הקיצוני ועד למפלגה הרוויזיוניסטית בימין. זאת בנוסף למפגלות החרדיות, שגם להן היו אינטרסים וגם הן כמו המפלגות החילוניות היו מפלגות אידיאיות. לכול אחת מאלה היו ביטאונים. זה היה הבסיס הדמוקרטי ( המפלגות, ביטאוניהן ולא הציבור), כאשר בן-גוריון הרכיב את הממשלה הראשונה. מצד אחד קואליציה של השמאל המרכז והתנועה הדתית הלאומית (המזרח והפועל המזרחי) ומנגד האופוזיציה מימין ומשמאל.

זה היה כורח המציאות שבן-גוריון, מנהיג סמכותי מאוד, צריך היה לחיות איתה וגם הציבור. אינדיקציה לתפיסה הבן גוריונית אפשר למצוא בהתבטאות שלו כפי שזאת מצוטטת על-ידי הביוגרף שלו, פרופסור מיכאל בר זוהר. כך הוא סיפר: "זה היה כאשר בן-גוריון עמד בפני קהל זועם בהיכל התרבות לאחר הדחת לבון (פינחס לבון- שר הביטחון- צ.ג) בעקבות הפרשה". כאשר אחד הנוכחים צעק לעומתו : בן-גוריון- מספיק מה שאתה רוצה, העם לא רוצה את מה שאתה דורש. על כך העיר בן-גוריון כי לא חשוב מה רוצה העם, חשוב מה רצוי לעם. זאת היא מנהיגות, לא מה שאומרים שרוצים, כי מה כולם רוצים. אנחנו רוצים פחות מיסים, אנחנו רוצים לנסוע לחו"ל, אנחנו רוצים שלא יגייסו אותנו למילואים או לצבא אבל צריך לעמוד בראשנו אדם שיודע מה רצוי לנו, מה חשוב לנו, מה טוב לנו ( ' ) . הנה התורה ההובסיאנית בגרסה מתוקנת של בן-גוריון, גזורה לנסיבות של מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה ( 1954-55 ). במקורות אנו מוצאים אזהרה קשה נגד הנטייה של העם להמליך מלך. שמואל הנביא מזהיר את העם שהמלך ייקח את בניהם לעבדים, את בנותיהם לשפחות, הוא ייקח את שדותיהם ואת כרמיהם וימסור אותם לסריסיו. אבל העם חפץ במלוכה שהנביא, כלומר, אלוהים באמצעות הנביא, נכנע לה. סופה של המלוכה ידוע. במקרה אחר מובא משל האטד, כאשר העצים ביקשו להמליך עליהם מלך. הזית לא רצה, התאנה מיאנה, הגפן סירבה רק האטד נאות "ויאמר האטד אל העצים. אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, באו וחסו בצלי, ואם אין-תצא האש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" (שופטים ט').

במהלך השנים, לנוכח ההסתאבות השלטונית, הרכב הכנסת, התערבות בית המשפט העליון- תהליכים שבעיני צבורים מסוימים משדרים אנדרלמוסיה שלטונית, חלקים ממנו רוצים מנהיגות, ליתר דיוק – מנהיג שיעשה סדר. זאת תפיסה בקרב אנשים שונים יוצאי ארצות שונות, אפילו מן המערב אבל בעיקר מקרב חבר המדינות לשעבר- אשר "ישראל ביתנו", היא מפלגת הדגל שלו. וודאי שסטלין בעיניהם הוא עריץ רוצח, שאת נחת זרועו חשו היהודים. אבל פוטין מתקבל כשליט סביר פחות או יותר שעושה סדר במדינה- לווייתן מבית היוצר של תומס הובס בנוסחה מוסקבאית מעוותת ומעודכנת. אפשר ורוסיה, עם המורשת האוליגרכית העריצית, שלה, הקומוניסטית והמלוכנית, אין לה מזור אחר מאשר שליט בדמותו של פוטין. החלופה עלולה להיות התפוררות כל המדינה לעמים ועממים ויש כאלה לרוב ברוסיה ובשוליה.

אגב, קהילת יוצאי חבר העמים. המנהיג של ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, הוא אדם סמכותי. על כך אין עוררין. ואם אכן ככה,כיצד המועמד שלו לתפקיד שר המשפטים, יעקוב נאמן, מטיף להכיל את חוקי ההלכה במדינת ישראל, שאם יש ציבור שזה פוגע בו באופן מיוחד, זה הציבור הרוסי? האם זה עולה בקנה אחד עם התפיסה והשקפת עולם של הציבור שבחר בו? זה לא רק בניגוד להשקפת עולם של ציבור אלא מהווה סכנה מוחשית לשיבוש אורח חייהם בצורה קשה ביותר ולשילובם בחברה הישראלית.אפשר להביא עוד דוגמאות, אבל זאת תופעה דוקרת עין במיוחד.

גם כאן לעתים מאו קרובות, בפוטנציה ובפועל, קיימת איזו אוליגרכיה דמוקרטית. מצד אחד שליטה של טייקונים- שועי הון. מצד שני וועדי עובדים חזקים שבידיהם שלטרים לשתק את המדינה. עליהם מגינה הסתדרות העובדים. אז גם גורמים דמוקרטיים והתקשורת מטיחים, ובצדק, בשלטונות, שהם לא שולטים. דוגמה אחרת היא "המזרח הפרוע" שלנו, כאשר בפועל הממשלה שלנו לא שולטת בחבל ההתנחלויות-האוטונומי.יש שטוענים שאותו מיעוט מחזיק את המדינה בגרוגרת. במקרה זה, כאמור, דווקא גורמים ליברליים יטענו שהממשלה לא שולטת. כפי שיטענו שראש הממשלה לא שולט אפילו בממשלתו כאשר שרת התרבות מכריזה : " נפלנו על ממשל אמריקני נוראי" וראש המשלה מוציא מייד הסתייגות, שהשרה לא מייצגת מדיניות. ואם היא לא מייצגת מדוע היא מכריזה הכרזה מזיקה, ואם היא עושה זאת מדוע היא לא מפוטרת. בכול מקרה זה נושא מאוד מורכב. עם כול זאת, אנו לא רוסיה. כאן אנו זקוקים לא ללווייתן אלא לשלטון דמוקרטי איתן שבצד אחד יפעלו בו הרשויות המחוקקת,( אשר תייצג בצורה נכונה ושפויה יותר את הציבור) המבצעת, שתבצע ללא היסוס את המוטל עליה והשופטת,תוך בלמים ואיזונים , ואלה יתנו ביטוי למאווייו, לזכויות ולחובות של האזרח. ואגב. בן-גוריון במאבקו בפרשת לבון- כשל. הציבור ברובו המכריע,אמר:לא! לזקן.

מי שחושב אחרת ימצא ב"לווייתן" תימוכין לדעותיו, אף שהנסיבות כיום כה שונות.בכול זאת מדובר בהוגה מעמיק ביותר שפותח בפנינו עולם שלם של אופי הפרט, מאווייו וצרכיו הבסיסיים, והמסגרת שבה הוא חי. מאידך מי שירצה למצוא בהוגה זה את ההיפך משלטון העריצות, ימצא זאת גם כן. שכן הובס מציע התארגנות וולונטארית תוך בחירה בשליט, אבל מי שבוחר הוא האזרח. בשום אופן לא מדובר כאן בכפייה מלמעלה. השלטון בעיני הובס בא לשרת את האזרח ולהקל עליו ועל עמיתיו את החיים. אולם ההיסטוריה הוכיחה שמנהיגים אבסולוטיים לא הביאו מזור לאנושות.

מכול מקום בהקשר הרחב של תולדות מדעי המדינה, ומכול סיבה אחרת , ראוי הספר הזה לקריאה. הוא מתורגם בשפה משובחת של אהרון אמיר ובשוליו הארות ענייניות. ועוד הערה. את מאמר הביקורת שלו במוסף הספרים של הארץ שהזכרתי, מכתיר שלמה אבינרי בכותרת: אדם לאדם כבר לא זאב. לנוכח מעשי הזוועה שמבוצעים על-ידי בני אדם כאן ועכשיו בארצנו שלנו , הזאבים ייעלבו מן ההגדרה של "אדם לאדם זאב" אשר בעקבות ספרו של תומס הובס הפכה למנטרה...