היפראקטיביות אינה נכות

לפי נתונים סטטיסטיים, כל ילד עשירי בישראל סובל מהיפראקטיביות, קשיי ריכוז, סף תיסכול נמוך ולעתים גם מתוקפנות ומאלימות. תופעות אלו כלולות בתסמונות מוכרות ונפוצות בעולם-Attention Deficit Hyperactivity Disorder-ADHD-הפרעה מולדת לשיטתה של הרפואה הקונבנציולית.

הניסיון הקליני מוכיח, שבאמצעות מסגרות פסיכולוגיות ורפואיות קונבנציונליות לא נמצא עד כה פתרון מלא ואף לא משביע רצון לתופעה זו, למרות שעוסקים בנושא באינטנסיביות רבה טובי המוחות בתחומי הרפואה, החינוך, הפסיכולוגיה והפרמקולוגיה.

לאור היעדר הפיתרון והישנות המצב, הילד ההיפראקטיבי נחשב לבעל נכות, כפגוע וחריג על כל המשתמע מכך: ההורים ושאר בני המשפחה נמנעים, במקרים רבים, מלהכיר בילד כזה כהיפראקטיבי, מתעלמים ממצבו התפקודי הלקוי ובמקרים לא מעטים אף מעלימים מידע אודותיו. לעתים מזומנות אף מעדיפים כלל לא לטפל בו שמא יתגלה הדבר ברבים.

בקרב משפחות חרדיות תופעה זו כואבת במיוחד בגלל דאגת ההורים לפגיעה בתדמית המשפחה והילד, דבר העלול לפגוע בסיכויו לזכות בשידוך הולם.

מציק ותוקף

בטרם נגיע לניתוח מפורט יותר של הבעיה ולשיטה המאפשרת את פתרונה המוחלט, נפרט בקצרה את סימניה.

ילד הסובל מתסמונת ADHD לא מסוגל להתרכז בכלל ובמיוחד בלימודים, מתנמנם או "מרחף" בשיעור; נראה לעיתים כתלוש מהמציאות; מסוגל בפתאומיות לקום כשמתחשק לו ולהסתובב בכיתה; נוגע, הופך ואף מקלקל או הורס דברים כולל אלו שאינם שייכים לו; מציק, תוקף ומרביץ לאחיו ולילדים אחרים; רב איתם ללא סיבה; נוטה לייאוש ולתסכול, לבכי ולצרחות.

הילד הפגוע לא מתבייש ולא נרתע ממעשיו ומתוצאותיהם לזמן קצר, ובודאי שלא לטווח ארוך. אין לו מצפון מינימלי, אשר ניתן לפנות ו"לנגן" עליו במאמץ הסברתי - חינוכי.

למרות שלילדים אלו יש בדרך כלל פוטנציאל שיכלי מעל הממוצע (כדוגמת צ'רצ'יל, מגדולי המנהיגים של המאה ה-20, אשר כידוע סבל גם הוא מהפרעת קשב), קיימת תחושה שמוחם לא מסייע להם בתחומים מסוימים, ובפרט בתיפקודיהם המוטוריים אשר יוצאים כתוצאה מכך מכלל שליטה. דבר זה מקשה על הסתגלותם לסביבה ועל התקדמותם בחיים, מכשילם ומקשה עליהם בכל צעד ושעל.

בתחום הנפשי, חלק מהילדים מגלים סימני חולי מובהק, במחשבות סרק ופחדים (מהחושך, להישאר לבד), והם אף דורשים בתוקף לישון עם הוריהם, דורשים סיפוקים בצורת קניית ממתקים וצעצועים ומקימים מהומה בתגובה על כל גירוי שלילי.

חלקם נטולי כל רגש ומסוגלים להסב נזקים ולפגוע גופנית באחיהם חסרי הישע.

במובן מסוים ברור, שהפרעות אלו אכן מהוות לעתים חריגה חמורה. אך כל זה נכון כל עוד נמשכת ההתנהגות המופרעת והילד לא נרפא מהמחלה. החריגות לא נעלמת גם כאשר הילד עובר מבחנים פסיכולוגיים (כי מובן מאליו שהמבחנים עצמם אינם מרפאים), וגם כאשר הילד נמצא בטיפול תרופתי (ב"ריטלין", אשר גם הוא אינו מרפא ואינו מועיל למעלה ממספר שעות).

תחושת התסכול של ההורים והמחנכים עם הילד, גדלה. כולם מקבלים את המצב כנתון, מתייאשים ממנו ובלית ברירה מעבירים את הילד הבעייתי למסגרות חינוך מיוחדות, המנציחות למעשה את המצב.

המעגל נסגר. הילד, בעל כורחו, הופך לנכה, בעל מום הנושא עליו את אות הקין של מיוחדות וחריגות.

בבגרותם - רבים מהם עוזבים את לימודיהם, לא מסוגלים להסתגל לשום מסגרת לימודית או תעסוקתית, בחלקם אף מידרדרים ח"ו להתמכרויות למיניהן (אלכוהול, סמים) והופכים לעבריינים של ממש.

שינוי בגישה

בקרב הנוגעים בדבר אין עוררין על כך שההפרעות הללו הן מחלה, וכל עוד אין לה ריפוי ניתן להגדירה כנכות. אך, אם נצא מהנחה שישנה שיטה רפואית המאפשרת ריפוי מוחלט של הילד ההיפראקטיבי, בדומה לריפוי מדלקת גרון או ריאות, תוך הפיכתו לבריא ול"נורמלי" לחלוטין, מיד תשתנה תמונת המצב, יתפוגגו כל החששות, התיסכולים, החרדות והסטיגמות בהקשר לילד הבעייתי.

מובן מאליו, שמרגע זה כל הנושא ירד מהפרק ויהפוך לבעיה די שגרתית, בדומה לכל מחלה פשוטה אחרת.

לסיכום: בעיית החריגות, בכל תחום רפואי - בריאותי, נובעת למעשה מהעדר טיפול רפואי הולם, המביא לריפוי. היעדר ריפוי הופך את החולה לנכה בעל מום בלתי הפיך.

בהיותי רופא העוסק במשך שנים רבות בריפוי ילדים היפראקטיביים, ובס"ד בהצלחה מרובה, אני מרשה לעצמי להאשים בחוסר האונים את המערכת הרפואית שלא השכילה ללמוד את הבעיה די צורכה, ולהביא לפתרונה בדרכים הרפואיות. במילים אחרות, סטיגמות החריגות שייכת לרפואה, ולא לחולה התלוי בה והמצפה לישועה ממנה.

כאן נציג את השיטה הרפואית האלטרנטיבית, שבעזרתה ניתן תוך מספר חודשים להפוך ילד חריג לילד ככל הילדים, ואף למוכשר ולמוצלח יותר מאחרים.

חיזוק החיסון

השיטה מורכבת מהומיאופתיה בשילוב עם תמציות פרחי באך. שתיהן טבעיות "למהדרין" ונטולות כל מרכיבים כימיים וסינתטיים, וממילא נעדרות כל נזק ותופעות לוואי הכל כך אופייניות לתרופות קונבנציונליות רבות אחרות.

שיטת ההומיאופתיה מבוססת על עקרון "דומה מרפא בדומה", דהיינו חומר הגורם לנזק מסוים לאדם בריא, אשר מתבטא בסימפטומים מסוימים, מסוגל לרפא אדם אחר, חולה, הסובל ממחלה המתבטאת באותם הסימפטומים. המושג נגזר מהשם עצמו: הומיאו-דומה, פאתיה-מחלה.

להבדיל מהשיטה הקונבנציונלית, ה"תוקפת" את המחלה באמצעים כימיים - סינתטיים (הנקראים תרופות) על מנת לדכאה (אך בשום מקרה לא לרפאה) בלי להתייחס ולפעול לשיקום וחיזוק המנגנון החיסוני הטבעי של החולה, שיטת ההומיאופתיה מתייחסת, פועלת ולמעשה מרפאת חולים דווקא בזכות הפעלתה וחיזוקה של המערכת החיסונית. רק מערכת זו יכולה לשמש אמצעי פיזיולוגי להגנת הגוף ולריפויו המושלם.

ההומיאופתיה משתמשת בחומרי גלם טבעיים, העוברים דילול מסיבי, פעולה ההופכת אותם ליעילים ובו-זמנית לבלתי מזיקים לחלוטין.

כפי שהובהר בהגדרת השיטה, ההומיאופתיה מתייחסת לכל חולה בצורה ספציפית, אינדיבידואלית, כאל אישיות בעלת מבנה, אופן תפקודי פיזיולוגי ונפשי ייחודי (בהיותו בריא וחולה).

מכאן צריך להיות ברור שבעידן המחלה, סימניה בוודאי יהיו שונים מחולה לחולה, דהיינו ייחודים האופייניים אך ורק לו. על רופא החפץ בריפוי החולה ללמוד סימני מצוקה ייחודיים אלה על-מנת לטפל באישיות העומדת לפניו ולא במחלה ערטילאית, אשר בינה ובין המטופל הספציפי ישנו דמיון שטחי ביותר (בדיוק כפי הדמיון ושוני בין בני אדם שונים).

איסוף מידע

מכאן ניתן להתקרב להבנת עצם מתכונת עבודתו של הרופא ההומיאופט. נחיצות בחדירה לעומק התופעה, בניסיון לגלות נסיבות וקשרים גלויים וסמויים בין הסביבה והסימפטומים ובין הסימפטומים לבין עצמם. תישאול החולה יכול לכלול עשרות שאלות הקשורות לאופיו של הילד, לצורת התגובות שלו על גירויים (חיוביים ושליליים) שונים, להתנהגותו בשעות הבוקר, היום והלילה, השפעת עונות השנה ומזג האוויר, ארוחות והרכבי מזון שונים ועוד...

אם הילד אינו מרוכז, חייבים לברר ולתת את הדעת איזה עיסוק ספציפי קשה עליו - קריאה, חשבון, הקשבה לשיעור או הכנת שיעורי בית, כי לכל סימפטום המעיד על אופי הילד ובעיותיו התיפקודיות ישנם מספר תכשירים הומיאופתיים.

לאחר איסוף המידע הרופא ההומיאופט חייב להפעיל את כל הידע המקצועי והניסיוני-קליני שלו על-מנת לבחור בין עשרות המרכיבים ואין סוף הקומבינציות במאמץ "לפגוע בול במטרה", דבר שיכול לחולל מהפכה של ממש בנפשו ובתפקודו של הילד.

מאידך, תוך כדי תחקיר יכול להתברר, שהילד למעשה בריא לחלוטין וכלל אינו חריג במובן המקובל, דהיינו היפראקטיבי, אלא אינטלגנט ומוכשר משאר הילדים ולעתים קרובות פשוט משועמם בכיתה. כל מה שלומדים ילדים אחרים במשך שעה שלמה הוא תופס וקולט מייד, ומכאן והלאה כל "לעיסת" החומר מיותרת עבורו, משעממת ומענה אותו.

הילד "החריג" מעין זה, על אף כשרונותיו הבולטים, מפר את מהלך הלימוד הכיתתי, מוציא את המורה והילדים אחרים מהריכוז ומקבל גם הוא תוית או סטיגמה של מופרעות.

הילד ננזף, נענש ובעל כורחו במהרה נכנס לתפקיד "על אמת" והופך שעיר לעזאזל של הכיתה ושל המורה, מידרדר לייאוש ותיסכול המשאירים אותותיהם וחותמם לכל אורך חייו העתידיים, ח"ו.

במקרה שכזה, כל מה שהילד "הבעייתי" זקוק לו - זה הבנה, תמיכה, אוזן קשבת ויד מלטפת של מורה והורה, עידוד וטפיחה על השכם תוך גילוי שביעות רצון מכשרונותיו ומהישגיו בלימודים. ואז ממילא הכל יבוא על מקומו בשלום.

להכשיר רופאים

יש להצטער שהקושי והמורכבות שבטיפול ההומאופתי ומחסור חמור ביותר ברופאים מקצועיים, בעלי כישורים וניסיון בתחום ההומאופתיה מהווים מחסום רציני לפתרון טוטלי של הבעיה בקנה מידה ארצי. כל מה שחסר אך נחוץ ביותר - זה שינוי התפיסה בקרב המחנכים, הפסיכולוגים והרופאים הקונבנציונליים, בכיוון פתיחות יתר ושיתוף פעולה עם רופאים, העוסקים בהומיאופתיה מצד אחד ועם הורים המעוניינים להימנע משימוש בריטלין, תוך עידודם ואף מתן המלצה בלתי מסתייגת והפניה לטיפול אלטרנטיבי - מצד שני.
אם המאמר יעורר עניין אצל אותם גורמים העוסקים בטיפול בילד "החריג", וישמש מקור הרגעה ומידע להורים להמשך בטיפול יעיל בילד - דיינו!

--------------------------------------------------------

הכותב הינו רופא הומאופט