בא לשכונה עיתון חדש

זה הקטן, גדול נהיה. הבעיטות שלו, שוגרו היישר לאשכי העיתונים הישנים. שיני החלב נשרו, ובמקומן צמחו ניבים חדים. העיתון החדש נגס ותלש בבשרם של העיתונים הישנים. הפאניקה הניעה מו"לים לחפש חבל הצלה בבית המחוקקים. בכירים אצו רצו אל המקלדת, כדי להזהיר אותנו, האזרחים: "אם העיתון בו אנו כותבים ייסגר, הדמוקרטיה שלנו בסכנה"... נזכרתי בימים בהם מכרתי מלוואח וג'חנון...

לא אלמן ישראל, ולא אלמנה הדמוקרטיה. את העוקר החליף ממלא מקומו, צדיק בזכות עצמו, שזכה לשירותי ליווי ואבטחה של בכירי התקשורת. ידיעות על מעלליו של הצדיק החדש הגיעו למערכות העיתונים, ועשו דרכן לפח. רק לא ביבי.

גם אחרי שנבחר, וגם אחרי שהפקיד את אוצר המדינה בידיים הנאמנות של הירשזון ואת ביטחוננו בידיו המסוקסות של האיש והשפם, וגם אחרי שניסה והצליח לעשות סדר בלבנון, וגם אחרי דוח וינוגרד, וגם אחרי שהדיר שינה מעיניהם הטרוטות של חוקרי המשטרה - כלבי השמירה של הדמוקרטיה גוננו עליו. רק לא ביבי.

פתאום משום מקום, בא לשכונה עיתון חדש. מי שרצה לקרוא, עלעל בו בכיף. בלי כסף. הנשיכות שהעיתון החדש נשך את אולמרט, לא דגדגו את ראש הממשלה עתיר הפרשיות. עיתון חדש, שיני חלב. שונאי ביבי גיחכו. "ביביתון", הם כינו אותו. היו שנסחפו קצת, וכינו אותו "סמרטוטון". יודעי מקורות יסבירו את התוצאה ההפוכה של כינויי הגנאי במילים: וכאשר יכנו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.