המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב,
ברק אובמה, נאם מעל כל בימה ברחבי ארה"ב על המאבקים האינסופיים של הצבא האמריקני מעבר לים במהלך מסע הבחירות הדמוקרטי לנשיאות בשנת 2008, בכך הוא גם הוסיף ולגלג על הנשיא בוש שלא הצליח לסיים כמתבקש את הלחימה בעירק שלא לצורך במסגרת מסע התעמולה. אובמה טען שהיציאה לעירק הייתה טעות מיסודה והמטרה הייתה אמורה להתמקד במקום שממנו יצאו מבצעי פיגועי ה-11 בספטמבר - אפגניסטן, וגם מהות הפעולה הייתה צריכה להתבצע בדרך שונה לחלוטין.
נשיא ארה"ב לימים, ברק אובמה, קיבל מידיו של בוש, באופן אירוני למדי, את ה"מתנה" היפה ביותר שיכול היה לקבל ממנו - מלחמה בעירק שאובמה הוביל אותה לכמעט שלבי סיום (טרם הסתיימה) ומלחמה באפגניסטן (שסיומה רחוק כמרחק שמיים וארץ).
חיילי הקואליציה בראשות ארה"ב מנסים כבר 8 שנים (+ שנה ראשונה של אובמה), שזה סך הכל 9 שנים, להיאבק נואשות בטאליבן, באל-קאעידה ובמעוזי הטרור השונים ברחבי המדינה, וההצלחה באפגניסטן שנויה במחלוקת גדולה - היו תקופות יותר טובות ופחות טובות.
תוצאה מובנת התגלמות האור שהייתה במלחמה האמריקנית באפגניסטן ירדה מסדר היום, במקצת, כאשר בשנת 2003 נפתחה המלחמה, יש שיגידו מלחמת "הכבוד" או "הירושה", בעירק שביצע הנשיא בוש. בהמשך 4 השנים האחרונות התמקדו כלי התקשורת והמדיה ורוב הציבור בתוצאות הגרועות של המלחמה בעירק - הרוגים, שפל כלכלי בארה"ב כתוצאה מהעברת תקציבים למאבק המלחמתי, בעיות פנים קשות, מירמור של משפחות ההרוגים ומשפחות אמריקניות-פטריוטיות שטענו כי המלחמה בעירק מיותרת, כמו גם האופוזיציה דאז של המפלגה הדמוקרטית עם הסנאטורים הבכירים, הנשיאים לשעבר מטעמם וכדומה שלא פספסו רגע לתקוף בלשונם החדה כתער את התנהלות הבית הלבן הקודם. הרי בזכות השפל חסר התקדים של קדנציית בוש השנייה, שלוותה בכישלונות מדיניים על גבי כישלונות כלכליים ופנים-חברתיים, ניצחה המפלגה הדמוקרטית את בחירות אמצע הקדנציה ב-2006. מדובר היה בתוצאה מובנת שהובילה להחלפת השלטון בבית הלבן לאחר מכן בברק אובמה.
המלחמה בעירק הסיתה את סדר היום הציבורי מאפגניסטן, שלמען האמת, עד אז גובתה על-ידי הציבור האמריקני כלחימה צודקת וגם על-ידי בנות הברית האירופיות ושאר חברות נאט"ו שלא מאירופה, קרי - קנדה.
טרור מתמשך בסופו של דבר, משנת 2004 (פתיחת הקדנציה השנייה של בוש) נוצרו שני פרוזדורים למלחמה האמריקנית מעבר לים. האחד - ציר אפגניסטן שנשאר קצת יתום לאור העברת הזרקורים לכישלון בעירק, שהתברר מאוחר יותר, למרות נפילת משטרו של סאדם חוסיין והוצאתו להורג בשנת 2006. השני - ציר עירק שהוביל לקורבנות על גבי קורבנות, וארונות מתים בקצב מסחרר חזרה לבית הקברות הלאומי בארלינגטון, וירג'יניה. והטרור? נמשך ונמשך.
כאשר האמריקנים ניסו להסתכל היטב על עירק ולפענחה, הם בהחלט הבינו שהמצב לא משהו, אבל מבחינה תקשורתית אסור היה לומר זאת. הבית הלבן של בוש טען והמשיך לטעון עד להחלפתו באובמה שהמלחמה בעירק הייתה צודקת ונכונה, האם "דברי האמת בפוטנציה" של סדאם כי היה נשק גרעיני, היה צריך לומר משהו למישהו? בפרט כשהתברר (מאוחר יותר) שנשק כזה לא בדיוק היה לו. מנגד, אין ספק שפחות סדאם חוסיין אחד לא מצער אף אחד, אפילו לא את משטר האייתולות האירני.
טאליבן ואל-קאעידה עדיין חיים אזור הלחימה הראשון של ארה"ב, אפגניסטן, הפך להיות בעיה יותר מורכבת, קשה וגדולה בהרבה מרגע חזרת הדמוקרטים לבית הלבן. הגיבוי שניתן מכל הצדדים של המפה הפוליטית באמריקה - הפך את אפגניסטן להיות מקום של לחימה אשר מתבצע באופן לגיטימי לחלוטין. הלחימה חייבה חשיבה מחדש, מאחר שהמטרה הראשית הייתה להפיל את הטאליבן, ועם השנים התברר שאמריקה מגיעה לממדי לחימה כמו הסובייטים, בשעתו, שלחמו במדינה כ-9 שנים שלמות (ולא יצא מזה הרבה). והטאליבן? עדיין שם ואפילו חי, נושם ו"משגשג".
הבעיה השנייה מדברת על כך שאפגניסטן כמדינה היא ציר של אל-קאעידה רציני ביותר. אוסאמה בן-לאדן מתחבא לו אי-שם בין אפגניסטן לפקיסטן והאמריקנים טרם הצליחו, לאחר 9 שנים, למצוא אותו. זאת למרות שהיו דיווחים שהוא היה בידי הממשל בשנים שעברו ונסיבות לא נסיבות גרמו לאי-תפיסתו או הריגתו, לחילופין.
הפסד ובושה? - אין סיכוי! לאחר חילופי השלטון באמריקה והשינויים שנערכו שם - הלחימה באפגניסטן שינתה צורה מהאידיאולוגיה של ממשל בוש להפוך את אפגניסטן לדמוקרטיה. במסגרת ניסיון הכנעה "בושי" את העולם הערבי, הפך ממשל אובמה את הרצון לשנוי במחלוקת וניסיון לקיים דיאלוג ופשרה - בא במקום, גם זה מעניין כמה זמן יחזיק.
הבית הלבן, מחלקת המדינה, הפנטגון וראשי הצבא האמריקני יודעים שניצחון באפגניסטן שואף לאפס, אולם נסיגה אמריקנית חפוזה מהמדינה תיחשב כניצחון ארגוני הטרור העולמיים, כמו גם פרס יפה לג'יהאד, ואולי אף יביא עוד 11 בספטמבר כזה לאמריקה (ראו את הניסיון בדטרויט לאחרונה). הנשיא לא יסכים לנסיגה כזאת, ובפרט שהגאווה האמריקנית לא תרשה "נסיגת בושה והפסד" מהמדינה בלי תוצאות בשטח. ארה"ב לא תשפיל את עצמה לאחר 9 שנים בהן יכולה הייתה להחזיר את הכוחות מהמדינה מלאת המחבלים והטרור - בתוצאה הרבה יותר סבירה.
הבעיה האמיתית הנשיא אובמה ואנשיו מבינים שהבעיה היא יותר גדולה ממה שחושבים, כאשר מדובר בגוף מאוחד שמכונה: אפגניסטן-פקיסטן, ולא מה שהיה עד אז אזור אפגניסטן רבתי. פקיסטן הייתה שיקול משמעותי ביציאה למלחמה באזור האסיאתי (מתברר). הנשיא מושארף, בשעתו, נתפס כבדיחה לאור הקריצה המפורסמת שלו להעלמת עין מארגוני הטרור שצמחו במדינתו, ושכך יהיה בסדר עם משטרו הלא יציב. הן אל-קאעידה והן טאליבאן פעלו וממשיכים לפעול בשטח המדינה. בתחילת הדרך, הטאליבן, באופן מפתיע, זכה לתמיכה מעניינת בציבור הפקיסטני, אבל גם זה הסתיים באופן די מהיר כאשר הטאליבן החל לבצע פיגועי טרור ברחבי פקיסטן והעם הפקיסטני פחד מהפיכת מדינתו לעירק 2. אז "עם סכין מכוונת לצווארו" מושארף החליט להיאבק באמצעות הצבא בגופי הטרור, למרות שהצלחתו שאפה בפרספקטיבה של זמן לאפס. היא בסופו של דבר הראתה לבית הלבן של בוש את רצונו של מושארף למגר את הטרור מבלי שבאמת רצה, והאמת שבמצג שווא אחד גדול. אבל כאשר דובר אצל הנשיא הפקיסטני בצורך מסיבי לקבל גיבוי אמריקני למדינה, אפשר היה לעשות הכל - ובוש קנה את זה בלי למצמץ. "הסחבקיות הבושית" של הנשיא לשעבר עם מושארף לא עזרה ולא יכולה הייתה לעזור, והטעויות של הממשל הקודם ידועות ואין צורך להוסיף דבר עליהן.
אובמה מבין היום שהבעיה, בעצם, היא מעבר לאפגניסטן, הבעיה המרכזית - פקיסטן. זה חיבור לא מהעולם הזה, אף על-פי שהוא נראה טבעי למדי.
אם אמריקה לא תצליח לרסן את הטאליבן במדינה, אם אמריקה לא תצליח לנקות את הגבול הדרומי של המדינה מנקודות הטרור הרבות ולהוביל לשקט מופתי שיאפשר מין סוג של פעולה שתיראה כאילו דמוקרטיה אפגנית, אין ספק שאובמה יהיה בצרות, והנשיא לא יורה להחזיר את החיילים מהמדינה עם סוג של הפסד כזה.
חשש נוסף של אובמה החשש בבית הלבן הוא גדול עוד יותר, אם וכאשר תיפול, בטעות, אפגניסטן שוב לידי הטאליבן, מה הממשל יעשה? מה יהיה? עוד חס וחלילה תיפול פקיסטן, הלא יציבה, יחד איתה. אם הנשק הגרעיני שברשות פקיסטן ייפול לידי ארגוני הטרור העולמיים יהיה זה חלום הסיוטים הגדול ביותר של הממשל והנשיא, ועוד לא הזכרתי את מעוזי הטרור השונים שנמצאים ברחבי אפריקה התיכונה (מרכז אפריקה) ואזורים חדשים כגון: תימן (מעוז חדש) וסעודיה בפני עצמה, כן - גם היא.
על כן החליט אובמה לשגר עוד 30,000 חיילים ללחימה בטאליבן ברחבי אפגניסטן. אומנם בירכו אותו כל קבוצות הקשת הפוליטית והלא-פוליטית באמריקה על המהלך, כלומר - הרוב השפוי. רק שהיו ספקנים רבים, בפרט הרפובליקנים והמועמד לשעבר לנשיאות, סנאטור ג'ון מקיין, עד כמה משמעותי קביעת דד-ליין לשנת 2011, והאם זה ריאלי בכלל, קשה להחליט.
שיקום הצבא האפגני הנשיא אובמה, לעומת זאת - החליט. הוא החליט שהמטרה היא לייצב את אפגניסטן מבחינה כלכלית וצבאית - כאשר אמריקה תשקם ותבנה מחדש את הצבא האפגני ותאמן אותו עד שיידע לתפוס שליטה על הגה הביטחון השוטף כמו הלחימה הבלתי-מתפשרת בטאליבן ובשאר ארגוני הטרור. וכאשר מדובר בנושא הפוליטי - הגיבוי שהנשיא האפגני מקבל מוושינגטון הוא בלי צל של ספק מכובד, והאמריקנים רוצים להמשיך לראות אותו שולט במדינה. הבעיה השנויה במחלוקת היא השחיתות האיומה בכאבול. אמריקה רוצה לראות את ממשלת כאבול נקייה משחיתות ופועלת באופן אינטנסיבי לשימור סוג של דמוקרטיה וחיים נורמליים במדינה.
הנשיא ברק אובמה הציב לעצמו דד-ליין להוצאת הכוחות האמריקניים מאפגניסטן את עירק, היעד - עד אמצע 2011 (כפי שכבר הזכרתי. תאריך לא יציב, אך - משמעותי בזיכרון).
קיבל פרס, ונלחם כאשר הנשיא, חתן פרס נובל לשלום, מדבר באמצע נאום לשלום על צדקת מטרות המלחמה - בהחלט אפשר להבין שהנשיא פוחד, אך מעבר לפחד הגדול, הוא מסתכל מעלה-מעלה, ביראת כבוד, אל החיילים שנלחמים בשביל האומה, אל המשפחות, אל העם האמריקני כולו, אל הממשל שלו, אל מזכירת המדינה שלו, אל שר ההגנה שלו, אל יושב-ראש המטות המשולבים שלו, אל יועצו לביטחון לאומי ואף אל הגברת הראשונה שלו, וכך הוא מבין שהחשש הגדול שלו מתבטא בכישלון, בנוסח
ג'ורג' בוש הבן, שיהיה גדול מדי על גבו הצנום. האופציה הזאת לא נורמלית וקטסטרופאלית מבחינת אובמה. אם הנורבגים והשבדים חשבו שפרס נובל לנשיא הדמוקרט תוביל או תוכל לכבול את ידיו מהלחימה - טעות בידם, אמריקה שקועה כל כולה במרכז אסיה והרצון לשינוי בוא יבוא - לפה או לשם.
אז כמו שאמרתי, הנשיא הכריז על שנת 2011 (אמצע השנה) כמועד יציאת הכוחות האחרונים מאפגניסטן ומעירק.
הצלחתו תתבטא: 1. אם ישמר השקט באפגניסטן.
2. הצבא האפגני יתחזק ויפעל נגד ניצני הטרור במדינה.
3. הדמוקרטיה תשתדל להיות יציבה עד כמה שהיא וירטואלית.
4. הכלכלה תתייצב והעם יתחיל לחיות חיים רגילים.
5. הצבא העירקי יהיה מספיק מאומן להיאבק בטרור.
6. יישמר שקט בעירק.
7. יופסקו פעולות הטרור במדינות באופן חד-משמעי.
8. מידת האבדות של צבא ארה"ב תשאף לאפס.
9. בפקיסטן יישמר שקט שבו ארגון אל-קאעידה איננו עוד על המפה.
10. המשטר הפקיסטני משתדל להתייצב כנגד הטרור ולא לאפשר לקבוצות גרילה בדלניות להשתלט על המדינה.
אם הדד-ליין ישתבש... אז אובמה יוכל לבוא לבחירות ב-2012 עם הישגים ברורים על בוש, כדוגמת: כלכלה אמריקנית שמתייצבת ממשבר כלכלי חמור ומתחילה לפרוח לאור סיום הלחימה באסיה וחזרת חיילי הכוחות האמריקניים למשפחותיהם בארה"ב. הביטוי הציבורי והתקשורתי יהיה כל-כך גדול שאובמה ייהנה מאחוזי תמיכה עצומים לקראת הקדנציה השנייה.
אבל, ויש אבל גדול. אם הדד-ליין ישתבש, יהיה לאובמה כאב ראש גדול הרבה יותר משהיה לבוש.
כישלונותיו יתבטאו: 1. באפגניסטן - הטאליבן ימשיך להתחזק ולבצע פיגועי טרור והתקפות טרור על מעוזי הצבא האמריקני וכוחות ברית נאט"ו.
2. אם יהיו אבדות בלתי-מתקבלות על הדעת לכוחות ארה"ב.
3. אם הצבא העירקי לא יצליח להשתלט על המתרחש בעירק.
4. אם אל-קאעידה ימשיך לפעול במרץ ולהיאבק בצבא האמריקני.
5. אם פקיסטן תיפול לידיים טרוריסטיות של ארגוני הג'יהאד העולמי.
6. תקשורת עוינת בארה"ב נגד אובמה בעקבות כישלון המדיניות שלו, כמו חוסר גיבוי אירופי כפי שהיה לבוש.
ההשפעה על ארה"ב הדבר ישפיע ישירות על ארה"ב בכמה בחינות: מרירות בחברה; המשאבים הכלכליים יצטרכו, פעם נוספת, לעבור לטובת המאמץ המלחמתי והכלכלה תתערער שוב; בעיות הפנים יגדלו והרפובליקנים, כאופוזיציה, ידעו לתקוף ולדרוך לאובמה על הפצעים במקומות הכי קשים. אז יוכל אובמה להיפרד ביחד עם ממשלו מוושינגטון ומהבית הלבן.
כמה שהם דומים... הלא כן? אובמה, שליגלג על בוש בתחילת דרכו עם ההסתבכויות הקשות שלו במלחמה באפגניסטן, עד כמה שהוא טען שהיא צודקת, ובמלחמה המוטעית, לדעתו, בעירק - הופך להיות בוש השלישי ושאיפתו להמשיך בבית הלבן, תלויה היום רק במאמץ המלחמתי מעבר לים ולא בשום דבר אחר - כזכור או שלא כזכור: עומד הנשיא בפני בחירות אמצע הקדנציה בקרוב עם מפלגתו, בנוסף לנשיא מחכה מערכת בחירות במדינות הפדראליות של ארה"ב (כבר לאחרונה הפסיד אובמה את שני המושלים שלו בניו ג'רסי ובוירג'יניה, עת התחלפו המושלים לרפובליקנים מובהקים). לבסוף צפוי אובמה לעמוד בפני הבוחר בבחירות הכלליות לנשיאות - סוף שנת 2012, ושוב, רק אם הציבור הדמוקרטי יחפוץ בו (לאחר הכישלונות או אי-הכישלונות) למול
הילרי קלינטון, נניח, שנתפסת כאלטרנטיבה מאוד ראויה לאובמה במקרה הצורך, היא מאוד פופולרית ברמות מטורפות ברחבי אמריקה, מוצגת כשרת חוץ מעולה ומתפקדת באופן מיטבי, סימפטית ומעלה הרבה חיוכים של אנשים אשר יושבים למול המרקע.
סיפור אירוני איזו אירוניה מעניינת, האיש שטען שאין צורך במלחמה הופך להיות זה שמוביל אותה. חתן פרס נובל לשלום, ברק אובמה, בהחלט רכש לעצמו בלעדיות על המלחמה באפגניסטן וכפי שבוש רכש בלעדיות על הכישלון בעירק, הנשיא המכהן שהתמיכה הציבורית בו איננה כפי שהייתה בעבר, אפשר לומר שחששותיו נורמלים והיום ניתן להבין שהדד-ליין ב-2011 הוא סוג של חזרה על מסלול בוש, באופן כזה או אחר. ומה יעשה הנשיא "ג'ורג' אובמה השלישי" אם המצב שם יסתבך, שם מעבר לים?
הסיפור אירוני - יפה למדי או טרגי למדי.
האם צריך להצטרף למהלך הזה או שמא הפצת אור התורה בגויים זהו תפקיד המשיח?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
