הפסקת הסיוע האמריקני רק תועיל לישראל

אולי ישראל זקוקה למלחמת אופיום נגד ארה"ב המשעבדת אותנו באופיום הירוק (דולרים)?

הפאניקה בישראל מאיומי ג'ורג' מיטשל, שארה"ב עשויה לפגוע בסיוע לישראל, באה רק מצד אינטרסנטים המעוניינים שהמצב הקיים יימשך. בואו נודה שכסף קל משחית. בזאת אין מאן דפליג.

תזכורת היסטורית קצרה: בריטניה פתחה המלחמה נגד סין כי האחרונה, מתוך דאגה לאזרחים, ניסתה להגביל את ייבוא האופיום. הבריטים, השתמשו באופיום כדי לשעבד את העם שעבד בתמורה לסם ושכר עבדים. סין הובסה בשתי מלחמות אופיום (הראשונה נפתחה ב-1841 והשנייה ב-1856), והבריטים, יחד עם הקואליציה האימפריאליסטית, ניצחו והמשיכו לסמם את העם. זה נמשך עד למרד "טאו-פינג" שפרץ מתוך העם באמצע המאה ה-19, שבו מנהיג המרד אסר את השימוש באופיום, קשירת רגלי הנשים ועוד חוקים חברתיים נוספים. הדבר בהכרח הביא לנפילת שושלת צ'ינג ולהפיכת סין לרפובליקה.

גם אז היו מתנגדים, הסוחרים, אצילי בית המלוכה, שהרוויחו משותפויות עם האירופים, וכן גם העם שהיה מכור לסם.

היום ארה"ב מסממת אותנו בסם הירוק, דבר שכמעט חיסל את התעשיה הישראלית (בעקבות ההוראה שבדמי הסיוע יש לרכוש רק תוצרת ארה"ב, כולל אפילו נעליים לחיילים). אבל הכסף הזול דירדר את הממשלות שלנו לשחיתות בלתי מרוסנת. בכספים האלה קונים שקט קואליציוני, מצ'פרים מגזרים בלתי-יצרניים, קונים קראווילות ובונים להן תשתיות (קבלנים, ספקים, קשרים ושוחד), כנ"ל לגבי גדרות.

תזכורת נוספת - מוטו: "הכורח הוא אבי ההמצאות והיצירתיות". כבר הטילו עלינו לא פעם אמברגו (במיוחד הבריטים והצרפתים) והדבר לא רק שלא פגע בנו, אלא קידם את היכולות הטכנולוגיות הצבאיות שלנו, שכיום הן מן המובילות בעולם. נכון, אם יופסק הסיוע האמריקני נצטרך להתחיל לעבוד(!), לנסוע במכניות בעלות 15 כ"ס חלשות יותר, לגור בדירות ללא חדרים מיותרים (בכמה חדרי שינה יכול ברק לישון במגדלי אקירוב באותו לילה?), לנסוע פחות לחופשות "הכל כלול", ושרינו יעשנו פחות סיגרים שעלותם כ-50-48 דולר ליחידה.

נכון גם שקשה מאוד להתנתק מפיטמה שמנה כל-כך תמורת אמירת הן והשתחוות למולך, גם אם זה מנוגד לאינטרסים של המדינה.

תזכורת אחרונה: ערב המהפכה הצרפתית ומהפכת אוקטובר, שלטונות צרפת ורוסיה נשענו על שלושה עמודים ראשיים: האצולה, הקצונה והכמורה. בדיוק כמו ישראל היום. אבל אנו היהודים איננו מהפכנים מטבענו (להוציא את טרוצקי וחבריו הספורים), אז סביר להניח שבפגישות חברים נמשיך לקונן על המצב. לא חבל?