ארץ מצרים, עבדים היינו, פרעה הסרבן, יציאה אל החופש, כולנו מכירים את הסיפור. אנו אף שבים ומזכירים אותו מדי בשנה בערב חג הפסח. אך, נשאלת השאלה: האם באמת הפכנו מעבדים לבני-חורין? האם באמת יצאנו ממצרים או שמא הבאנו את "מצרים" אלינו?
פרשת השבוע הינה פרשת "וארא" העוסקת, בין השאר, בגאולה העתידית של עם ישראל, לאן יגיעו ומה יעשו לאחר שייגאלו, מי ינהיגם וכיצד יובילם. הנביא יחזקאל (פרק לו') מתאר את הגאולה העתידית כמצב של אידיליה מושלמת שראשיתה פיזית, דהיינו, שיבת ישראל לאדמתו, המשכה רוחנית כאשר בבואו ארצה, יהיה העם זקוק להיטהרות רוחנית ומוסרית, ולבסוף, אחרי ה"סור מרע", יבוא ה"עשה טוב". לאחר שלושת השלבים הללו נזכה, לדברי הנביא, לגאולה השלמה.
כל-כך פשוט! חבל שהמציאות אינה כה פשוטה, והיא טופחת על פנינו שוב ושוב במשך 60 שנות קיומה של מדינת ישראל. שכן גאולה נדרשת לאחר מצב של גלות. גלות שבה הורחק אדם, או עם, ממקומו לאור מעשה או מעשים שעשה. הכוונה ב"הורחק ממקומו" אינה רק פיזית, אלא גם ובעיקר תודעתית. גלות מצרים מסמלת יותר מכל את גלות הדעת, הניתוק המוחלט בין הגשמי לרוחני, הבאים לידי ביטוי בסמלי השעבוד של "חומר ולבנים", חומריות ריקנית ללא כל מעוף רוחני.
אנו, בני אברהם היושבים בארץ המובטחת, אכן יצאנו מגלות מצרים, אולם נכנסנו לגלות שנייה בארצנו אנו. גלות של תודעה. האמנם איננו יודעים כי אין ביכולתנו לשלוט על עם אחר? איננו יודעים כי לכל עם שאיפותיו הלאומיות? איננו יודעים כי עלינו להכיר בזכות האחר כנאמר בויקרא י"ט לד': "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים".
כעם למוד סבל נוראי, הזוכר את הנספים במשרפות המוות, אנו חייבים בראש ובראשונה לגאול את עצמנו ממצבנו הנוכחי, המייסר אותנו כחברה ומשחית את מידותינו כיהודים וכבני אדם. עלינו להכיר בשאיפותיו הלאומיות של האחר, מתוך כבוד והערכה לבני האדם באשר הם, בכדי להתפתח פנימה לתוך חברתנו ולא להשתעבד לשליטה בעם אחר.
גם במדינת החטאים של ימינו יש עוד סיכוי לגאולה, המימוש הוא אנושי ובר-השגה. הידיעה כי בני האדם נולדו שווים ובעלי זכויות כלפי שמים וכלפי אחרים חייבת להדריך אותנו לאורך כל הדרך. אל לנו להיות בשוליים אלא להוביל ולומר: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" (ויקרא כ"ה, י').
