תקציב, אקדמיה וניהול

בעקבות שיטת הניהול החדש שדורשת המדינה מן האקדמיה, מתכוננות האוניברסיטאות בארץ למלחמת חורמה ב"גזרות" החדשות. משום כך אנו נחשפים לאחרונה למאמרים המזהירים אותנו מ"בריחת מוחות", "חיסול החופש האקדמי", "הורדת הרמה האקדמית", "פוליטיזיציה של האקדמיה" ועוד.

ניהול כלכלי בלבד של האקדמיה הוא אמנם טעות קשה ומן הראוי שמוסדות חינוך ומחקר לא ינוהלו כך. איני מכיר אנשי ניהול וכלכלה רבים המבינים את ערכו של חוג לאשורולוגיה, התמחות בפפירולוגיה, לימודים סלאביים, או אפילו לימודים קלאסיים, אם לקחת דוגמאות ממדעי הרוח בלבד. למעשה, החוג למדעי הרוח בכללותו אינו נחשב בעיני כלכלנים רבים, שמודל האדם הנפוץ אצלם הוא של האדם התועלתן, המכוון ומנהל את חייו לפי חישובי תועלת והפסד חומריים בלבד. וזה בסדר. כך צריך כלכלן לחשוב, וזהו אופן הסתכלות חשוב והכרחי, אלא שאינו מספיק. העולם המערבי והעולם היהודי נשענים על יסודות עמוקים יותר מחישובים תועלתניים בלבד.

ההוכחה הפשוטה והברורה לכך שהסתכלות זו אינה מספיקה לאקדמיה ניתנת דווקא על-ידי האוניברסיטאות הפרטיות הטובות בעולם, שהן ללא ספק ארגונים המנוהלים באופן כלכלי, ובכל זאת הן מתגאות בחוגים למדעי הרוח שלהם, שאינם דווקא כלכליים, אלא איכותיים. החוגים הרווחיים מממנים את החוגים האיכותיים הללו, שכן ברור לאקדמאים בעולם שלאקדמיה יש תפקיד בשמירת אוצר הידע התרבותי והאנושי בכל התחומים. זוהי תכליתה הראשונה והאמיתית: להנציח את מגוון האספקטים של הקיום וההתפתחות האנושית, על שלל הופעותיו והישגיו. יש חשש של ממש שהיכולת של האקדמיה לבצע תפקיד זה ייפגע קשות אם תנוהל באופן כלכלי בלבד. הדיבידנדים התרבותיים לא תמיד ניתנים לכימות, ולעתים מבינים את חשיבותם רק מאוחר מדי, כאשר הם אינם.

אלא שמאידך צודק משרד האוצר בדבריו. הניהול של הסנאט נכשל כבר שנים רבות בשני ההתחומים העיקריים עליהם הוא מופקד. הוא מפסיד הון כסף, שרובו ציבורי, והאיכות האקדמית הולכת ומדרדרת באופן קבוע, בחלק גדול מן החוגים. הטענה כי מספר הפרסומים הגדול של האקדמיה הישראלית מוכיח, כי היא מנוהלת היטב היא טענה נואלת, המוכיחה דווקא כי הניהול העצמי של האקדמאים נכשל. זאת משום שהקריטריון החשוב באמת הוא איכות הפרסומים. הפרסומים הישראלים הרבים מופיעים ברובם הגדול בירחונים לא חשובים ולא איכותיים, ולמעשה כמעט שאינם נקראים. זאת ניתן לראות כאשר בוחנים את ההשפעה של הפרסומים, קרי, ההפניות ממחקרים אחרים למחקרים ישראלים, שם ישראל ממוקמת במקום לא מחמיא במיוחד, למרות פרסומיה הרבים. לצער כולנו, זהו המדד האמיתי והאובייקטיבי ביותר לאיכות הפרסום האקדמי. הדברים ידועים בקרב רוב האקדמאים ואיני מחדש כאן דבר.

הרמה הירודה היא תוצאת הניהול העצמי האקדמי. כאשר מרצים מקודמים בוועדות ללא פרוטוקול, ללא דין וחשבון, על סמך המלצות אנונימיות, הנפוטיזם והקידום על סמך קירבה חוגגים. לכן ימליצו לך מקורביך "רק לפרסם" כדי שיוכלו לקבל אותך, ולא משנה האיכות, האדם, הרצינות והיוקרה. ואמנם התוצאה היא פרסומים בירחונים לא חשובים והוצאת ספרים מיותרים וללא ערך מחקרי.

כמובן שהתופעה הזו ממשיכה בכל ועדת מינויים וקידום ולא נעצרת רק בשלבים הראשונים של הטיפוס בסולם הדרגות האקדמי.
האקדמיה דרדרה את עצמה למצב בו האיכות האנושית והמחקרית כבר אינם מהווים כמעט שיקול. משום כך התלונה על דרדור ברמת האקדמאים לאחר שתתחלף שיטת הניהול, משום שהגיעה תחת ניהול הסנאט עצמו לשפל שלא ידענו כמותו, אינה מחזיקה מים. כמו בהרבה מוסדות אחרים בארצנו, מתברר שניהול עצמי הוא מתכון לכשלון הן כלכלי והן איכותי.

גם מוסר העבודה (פחות במדעי הטבע וקצת פחות במדעי החברה) הוא ירוד למדי באקדמיה. אמנם ישנם מרצים משקיעים האוהבים את עבודתם והאכפתיים לגבי מחקרם. ישנם מרצים שעדיין מאמינים באידאל האקדמי, באורח החיים האקדמי ובתפקיד החברתי והתרבותי של האקדמיה. אולם ישנם גם רבים שלא, ובאופן כללי הולך ופוחת הדור. כמו במערכת החינוך, גם האקדמיה אינה מנפה מרצים, העולים הון תועפות לציבור, למרות שאינם חוקרים דבר כבר שנים והם קופאים על שמריהם בערך מזמן שקיבלו את הקביעות המיוחלת. כאשר אין פיקוח וסנקציות משמעותיות (כולל פיטורים), העצלות חוגגת, באקדמיה כמו בכל מקום אחר. העובדה שישנם יוצאי דופן אינה משנה את העובדה שבאופן כללי חיי האקדמאי בעל הקביעות קלים מידיי, והוא מורשה לשקוע בנינוחות הקביעות ולהתפנות ל"עסקי אוויר" חסרי תועלת וחשיבות כלשהם לציבור או לקהילה האקדמית.

גם הטענה בדבר הפוליטיזציה של האקדמיה היא לעג לרש. האקדמיה היא כבר פוליטית, נטיותיה ברורות ודעתה גלויה (שוב, פחות במדעי הטבע). מי שחושב שאין לעניין הפוליטי השפעה על מינויים וקידומים הנעשים בישיבות סגורות, יותר ממיתמם. כשלעצמי אני סבור שהכנסת פוליטיקה לכיתות הלימוד הוא אמצעי זול בידם של אינטלקטואלים בגרוש, המוצאים מפלט לחוסר מקצועיותם בפוליטיקה, שם הם יכולים, בעזרת קיצוניות מוגזמת, להציג תדמית שוא של אדם שהוא לא רק חושב ומעמיק אלא גם מודל מוסרי הראוי לחיקוי, וזאת בהבל פה, ללא מחויבות של ממש וללא שמץ חשיבה וביקורתיות אמיתית ובונה.

התופעה האחרונה הולכת ומתרחבת, ומתחום דעת הופכת האקדמיה את עצמה לשופר פוליטי של הקיצונים שבארגונים. חופש הביטוי הפך אצל חלק מן האקדמאים לחופש הביזוי והשנאת ישראל על עצמה ועל העולם. זאת למרות שבשמחה הם מקבלים מאותה מדינת כיבוש יודו-נאצית מושחתת את תלוש המשכורת ואת הקביעות המאפשרת להם להתפנות מן המחקר לתעמולה הפוליטית. איזה מקום עבודה צריך להשלים עם כך? ועל אחת כמה וכמה בשרות ציבורי. אלא שמנהלי האקדמיה מעלימים עין לחלוטין, ואפילו במקרים רבים מעודדים בקריצה פרובוקציות. אפילו כלפי מרצים שחתמו על עצומה בינלאומית הקוראת להחרים את האקדמיה הישראלית לא נקטו בסנקציות מינימליות. זוהי התנהלות בעייתית ביותר.

באקדמיה הישראלית ללא שום ספק פוטנציאל מוחות מצוין. יחד עם זאת הטענה על זליגת מוחות היא נכונה. אלא שהיא נוצרה לא בגלל הכיבוש (שכבר איננו) או משהו ממין זה, אלא בעיקר משום שהניהול האקדמי עצמו מבריח מוחות. מרגע שהאקדמיה הפכה לקליקה סגורה, לעיתים בעלת אג'נדה פוליטית קיצונית, המאמצת רק את הדומים לה, דווקא הסטודנטים הטובים, המעדיפים להתמודד באופן מקצועי יותר ואובייקטיבי יותר, עוזבים, ואילו הטובים פחות, הסומכים על קשרים, חברויות (והתאמה פוליטית), נשארים ומתקבלים.

אגב, הטענה שייפגע החופש האקדמי אינה נכונה והיא לא יותר מאשר ססמא ריקה מתוכן, אלא אם כן הכוונה שייפגעו מרצים שהפכו את סדר יומם האקדמי לסדר יום פוליטי, שאז עלינו לקוות לסנקציות, דווקא משום שהמרצה בחר לוותר על החופש האקדמי (שהוא החופש למחקר עצמאי ולא מוכוון) ולעסוק בעניינים לא אקדמיים. הטענה הדמגוגית הזו הופכת את החירות האקדמית, שהיא חירות מחקרית, לחירות הבעת דעה פוליטית, שאין לה דבר וחצי דבר עם היכולת המוקנית בחוק להגיע למסקנות מחקריות בלתי תלויות בפוליטיקה ובשלטון. טענות ממין זה הם דוגמא מצויינת להתקרנפות האקדמיה ולביזוי התפקיד האקדמי.

אם כן, אלו הם שני צדי המטבע. זוהי דילמה אמיתית והבעיה כלל אינה פשוטה. מצד אחד יש לא רק חוכמה אלא גם הכרח בשינוי המודל הניהולי העצמי האוניברסיטאי, מצד שני עלול ניהול חיצוני, הנשען על פרמטרים כלכליים בלבד, לשנות את ייעודה של האקדמיה ולגרום לנזק של ממש למדינה ולחברה. צריך להפוך את הניהול לאובייקטיבי יותר, לראוי יותר, אך יחד עם זאת גם למושכל, למבין את הצרכים ואת עקרונות המחקר החופשי, למסוגל לתפוש את מכלול התופעה האנושית ואת החשיבות בשימורה.

בהתייצבותה החד משמעית נגד הרפורמות המוצעות מועלת האקדמיה בתפקידה. במקום להודות בכשלונות ולהציע שינויים בעצמה, היא מציגה את עצמה כמוסד מנוון, הדואג רק לעצמו וללא מחויבות כלפי הציבור, מוסד הפוחד להיחשף באור הציבורי המחטא, מוסד שההתייעלות מחויבת המציאות אינה עומדת מול עיניו, אלא רק טובתו העצמית. אם תשתף האקדמיה פעולה עם השלטון, מתוך ידיעה שעליה לשלם את מחיר אי היעילות וההחלטות המוטעות הרבות שקיבלה, ומתוך הבנה שמה שהיה לא יהיה, וכי חובה להגביר את הפיקוח על האקדמאים ולייעל את עבודתם ותפוקתם, היא תוכל לשפר מאוד ולשנות את אופן הניהול החדש, וכך לשלב בו ביתר הצלחה פרמטרים הנוגעים לאיכות אקדמית ולייעודה התרבותי והחברתי של האקדמיה.

במקום לצאת למלחמה נגד הממשלה, מלחמה שתצטייר בכל מקרה כפוליטית (ואמנם יהיה לה גוון פוליטי בהכרח), על האקדמיה לאמץ את המגמה ולמלא את חובתה לשולחה ומקיימה, קרי, הציבור. אני מודה, קשה לראות זאת קורם עור וגידים. קשה לראות את האקדמיה מרימה את הכפפה הניהולית. הרבה יותר קל לראות את המרצים מגינים האחד על השני בשביתות ומחאות, ופוגעים בכלל הציבור על שבא שלטון הימין השנוא לתקן את מחדליהם. לכן הממשלה תיאלץ להילחם ולכפות על האקדמיה את השינוי, וכולנו נאלץ להיות קורבנות מלחמת השימור העצמי וזכות הניוון העצמי שרוצה האקדמיה לגזור עלינו.

מילה אחרונה על צעדי הממשלה הרצויים. קיצוץ התקציב האקדמי איננו פתרון קסם, אלא הוא דווקא מחריף את הבעיה. הקיצוץ, כאשר אינו מלווה בשינוי הדפוס הניהולי, הופך את האקדמיה לפוליטית יותר ולאיכותית פחות, משום שהכיווץ של האקדמיה נעשה על-ידי אותה מערכת ניהול עצמי אשר הביאה את האקדמיה למצבה היום. גם בהעדר שיתוף פעולה מצד האקדמיה תהיה זו טעות לקצץ מתוך תקווה שתקציב מופחת ייעל מעצמו את המערכת. כאן ההפך הגמור הוא הנכון.