מבנים מסוכנים או פסקי דין מסוכנים?

...ולחשוב שבתי המשפט הם אלו, שכאשר אנשים נתבעים בגין צבירת חובות, מצקצקים בלשונם ומצדדים בהליכי ההוצל"פ וזאת בשל "מוסר התשלומים הירוד של תושבי ישראל" הם אלו שגם, בה בעת, כופים באמצעות הליך פלילי על אותם אזרחים ליטול הלוואות, בלא קשר ליכולתם לעמוד בפרעונן, אך ורק משום שמאסר בעקבות הליך הוצל"פ נראה רחוק הרבה יותר ממאסר בעקבות הליך פלילי?

ספרו של עו"ד יובל אלבשן, "זרים למשפט", הציג מציאות עגומה - בתי המשפט היושבים במגדל השן ומורכבים משופטים אשר סביר להניח כי דרכם הייתה סוגה בשושנים (עצם היותם מלומדים בתחום המשפטים מעידה כי באו מרקע סביר, אם לא טוב או טוב מאוד או מצוין), אינם מכירים חוויית חיים של עוני, ועל כן עניים ומוחלשים אינם זוכים להבנה במערכת המשפט. חוויות חיים של עוני זרות לשופטים. זו הסיבה ששופטים יכולים להטיל על אדם שמשתכר שכר מינימום הוצאות משפט של כמה עשרות אלפי שקלים או להתנות את זכות הערעור באגרה דרקונית או בערבון שהוא דה-פקטו חסם מפני נגישות למשפט. זו הסיבה ששופטים אשר דנים בענייני הוצל"פ מטיפים ל"מוסר תשלומים" תוך אי-הבנה כי מי שמשתכר שכר מינימום חייב להיכנס לחובות, כי אוכל, תרופות, דיור, חשבונות ונסיעות - לעולם לא ייכנסו לצרור הנקוב של שכר המינימום. זו הסיבה ששופטים גוזרים את ה"אדם הסביר" מתוך חוויית חיים של אדם מבוסס, שבע, משכיל, ותופסים התנהלויות שנגזרות מחוויית חיים של עוני כ"לא סבירות".

זכור לי שידידתי, שהיא עורכת דין פלילית, ניסתה להסביר לשופטת שישבה בדין, סיטואציה שבה אנשים הסבו לשולחן פלסטיק שמוקם על המדרכה. השופטת לא הבינה במה מדובר והתקשתה לשוות לנגד עיניה מראה פיזי של ההתרחשות. מסתבר, כך הסבירה לי ידידתי, שישנן שכונות שהן כה עניות, עד שהבתים ממוקמים על הכביש ואין חצרות, הדירות צפופות ואנשים יושבים על כיסאות פלסטיק על המדרכה.

אי-ההבנה של השופטת, שלבטח באה מרמת השרון, מכפר סבא, מרעננה, ולא מפריפריה מזיעה וצפופה, חושפת אך ורק טפח מאי-הבנת השופטים את חוויית חייהם ואת ההתמודדויות היומיומיות הקשות שהן מנת חלקם של אנשים עניים. לו היה נכתב בפסק הדין ש"אם אין לחם שיאכלו עוגות" זה היה הולם את הרוח הכללית של הדברים שם.

לומר לאנשים עניים ש"יתנו להם הלוואות בתנאים נוחים" כאשר זהו מתכון בטוח להסתבכויות, שכן בעוד האדם העשיר יש לו הכנסה פנויה, אצל האדם העני כל משיכה של השמיכה לכיוון אחד פירושה - הסטתה מכיוון אחר תוך חשיפת אצבעות הרגליים לקור המקפיא. זו אמירה שמגלה אי-הבנה לאנטומיית חייהם של מי שמשתכרים שכר מינימום ואין להם איך להשיב הלוואה, ושעבורם שום הלוואה אינה יכולה להיות "בתנאים נוחים".

בפסק הדין טוענים הנאשמים, כי העירייה הייתה יכולה, במקום להעמידם לדין פלילי, לבחור באופציה של תיקון הליקויים בעצמה, וזאת בכדי להשיג את המטרה של שמירה על האינטרס הציבורי.

השופטת לימור מרגולין-יחידי מגיבה לטענה זו בכך, שהחוק מונה שתי אופציות - העירייה מוסמכת לפקח על הליקויים - ואם פיקוח זה אינו צולח בידה - היא מוסמכת לבצע את התיקונים בעצמה. אין שום הסמכה של העירייה בחוק העזר העירוני, קובעת השופטת, לממן את התיקונים.

השופטת מודאגת מן התקציב הציבורי ומחשיפתה של העירייה לתביעות - אם העירייה תתקן את הליקויים - היא תיחשף לתביעות. אם נלך לשיטה זו, נטען כי על רשות ציבורית להימנע מפעולה, כי תמיד היא עלולה להיחשף לתביעות. עוד קובעת השופטת, כי אם העירייה תממן את הליקויים, היא "תיאלץ" להגיש תביעות נגד התושבים למימון התיקונים. למעשה, העירייה נוקטת נגד האזרחים, לשיטת השופטת הנכבדה, הליכים פליליים בכדי שלא תצטרך לתבוע אותם! זה דומה להורה אשר זורק את בנו לרחוב בכדי שלא יצטרך לתת לו כאפה!

השופטת מנמקת את פסק דינה בשיקולים של צדק חלוקתי - זכות הקניין אינה מצמיחה אך ורק זכויות אלא גם חובות! אלא שדוקטרינת זכות הקניין כמקור לאחריות חברתית צריכה לגעת באנשים עשירים באמת. לא בדיירי בניין מתפורר של דירות שיכון אשר רכשו את דירות השיכון הקטנות בבניין הרכבת רק משום שלא יכלו לרכוש "דירה חדשה מקבלן" כמו העשירים, ועל כן, הטלת ה"אינטרס הציבורי" על גבם של מי שממילא מוותרים כל הזמן ל"אינטרס הציבורי" (כשמקצצים, מקצצים תמיד לעניים - בתרופות, במס על המים, במס על הירקות, וכולי) - אינה עשיית צדק חלוקתי, היא ההפך מ"צדק חלוקתי". יש לזכור, כי גם כאשר בתי המשפט מחילים את דוקטרינת "זכות הקניין כמקור לאחריות חברתית" הם עושים זאת במשורה, ובעיקר בהליכים אזרחיים ולא פליליים, תוך מודעות לכך שזכות הקניין היא זכות יסוד, והכרסום בה ייעשה בזהירות רבה; אם בהליך אזרחי נזהר בית המשפט שלא לנגוס בזכות הקניין בשמו של הצדק החלוקתי, כיצד נוגסים בנדיבות שכזו בזכות הקניין בשם ה"אינטרס החברתי" בהליך הפלילי, שם יש להעדיף את זכויות הנאשם ולהעדיף פרשנות המיטיבה עם הנאשם?

בהליך הפלילי, הכללים שצריכים לשלוט הם פרשנות מצמצמת ודווקנית, לטובת הנאשם, ולא פרשנות מרחיבה, אמורפית, תוך החלת דוקטרינות אשר מרחיבות את הפרשנות ואשר מקומן יאה לדין האזרחי - אך לא לדין הפלילי.

ובכלל, לטענתם של הנאשמים כי תפקיד העירייה הוא לתקן את הליקויים - הרי מכוח דוקטרינת מונע הנזק הטוב ביותר - הם צודקים לחלוטין! העירייה היא זו שעוסקת בתכנון ובנייה, היא זו שמאשרת בניינים. אם היא מאשרת בניינים נוטים ליפול, להתפורר וללקות בליקויים, היא זו שצריכה לשלם את המחיר; העירייה היא זו אשר עורכת את הרגולציה, היא זו שמאשרת מגדלי יוקרה לקבלנים עשירים שמוכרים את דירות היוקרה לתושבי חוץ עשירים, וזאת בכדי לקבל יתר-ארנונה. היא זו ששולטת במנגנון, היא זו שיכולה מראש על-ידי רגולציה נכונה למנוע מצבים של בתים מתפוררים (לדוגמה, להעניק זכויות בנייה לקבלנים שיבנו שתי קומות על הגג ויתקנו את הליקויים) בעוד שמשתמשי הקצה הם אנשים עניים, אשר רכשו את הדירה רק משום שזה הרע במיעוטו שיכלו לרכוש, מתחם התמרון שלהם קטן, הם משלמים ככל הנראה משכנתות על דירות השיכון הקטנות והנוטות לנפול שלהם, ואין זה הוגן שישאו - בניגוד ליכולתם הכלכלית ותוך חשיפה לסיכוני הוצל"פ - על כל הסיכונים הנלווים להליך הוצל"פ - עיקולים ומאסרים - גם בעלות התיקונים;

אני מנסה לחשוב מה מניע עירייה לתבוע אנשים עניים לדין פלילי משום שאינם מבצעים תיקוני ליקויים.

האם כך סבורה העירייה כי תשיג תיקוני ליקויים? בלאלץ את מי שלא יכול לעשות כן, לעשות זאת? הרי אם הם ייכנסו לחובות בשל תיקון ליקויים, לא יהא להם די כסף לממן מזון, משכנתה, תרופות, חשבונות ואפילו ארנונה. החשד הדי מבוסס שלי הוא שהעירייה רוצה לנשל תושבים מאזורים שמתחילים לתפוס תאוצה נדל"נית - אם אדם אינו יכול לשאת בהוצאות הכרוכות בהחזקת ביתו - הוא ימכור את ביתו. משקיעים זריזים מסוג "היססת פספסת" (כך מנוסחות מודעות נדל"ן בלוח יד2 ל"משקיע הזריז") ימהרו לרכוש את הדירות, על ליקוייהן, לתקן את הליקויים ולצאת נשכרים מהתייקרות הנדל"ן באזור. אם הבתים נמצאים נניח ביפו או בדרום תל אביב, אזורים שנחשבו פעם פארש ואשר כיום תופסים תאוצה נדל"נית, יש להניח בסבירות גבוהה, שכפי שהעירייה יוזמת פינוי-בינוי בדרום תל אביב, נישול מזדחל של ערבים מיפו (היא תובעת פתאום תביעות מכוח בעלותה החלקית על הבתים של ערביי יפו, בעלות חלקית שמעולם לא מימשה בעבר), כך היא מצאה את פטנט "תיקון הליקויים" בכדי לנשל אזרחים עניים מאדמות שיתעשרו. נדמה לי שעו"ד יובל אלבשן כתב על כך בספרו "זרים למשפט" כי אילוץ באמצעים משפטיים של אזרחים שישבו על קרקע 'פארשית' שמתנדל"נת (קרי: שתופסת תאוצה נדל"נית) להתפנות ולהסכים לפיצוי, מהווה ניצול של אזרחים מוחלשים - אם הם ישבו על הקרקע כל עוד הקרקע הייתה "לא שווה כלום" והקרקע מתנדל"נת, הם זכאים ליהנות מפירות. אי-אפשר לומר כי "הכושי עשה את שלו, הכושי צריך ללכת" או "הדרום תל אביבי ישב על הקרקע שנים, הדרום תל אביבי צריך ללכת". אי-אפשר להוציא את הדרום תל אביבים והיפואים מן המשחק כאשר החוקים משתנים לטובתם.

זה לא הוגן.

בפסק הדין מסבירה השופטת לימור מרגולין-יחידי כי אם העירייה תבצע בעצמה את התיקונים - היא "תסתכן בתביעות".

ממש כפי שהמנהיגים מסרבים למגן את שדרות, אבל מכינים לעצמם מקלטים אטומים, כך גם העירייה: את האזרחים העניים היא חושפת לתביעות משפטיות, שכן היא מאלצת אותם תחת איום של הליך פלילי ליטול "הלוואות בתנאים נוחים" למרות אי-יכולתם, מה שיחשוף אותם בהכרח להליכי הוצל"פ, על כל המשמעויות הקשות של הליכים אלו. אבל העירייה, שיש לה 'סוללת יועצים משפטיים', צריכה שהאזרח הקטן יגן עליה בגופו מפני אש הצלפים של "תביעות משפטיות".

ואני חשבתי שהמדינה צריכה להגן על האזרח ולא האזרח עליה! זה מזכיר את אותם הורים אשר דורשים שילדיהם הקטנים יפרנסו אותם ויתמכו בהם רגשית, במקום שההורים ימלאו את תפקיד ה'בוגר' המבוגר האחראי.

לשדל אנשים עניים ליטול הלוואה שמעבר ליכולתם תוך איום בהליך פלילי, זו גם הפרטה של סמכויות שלטוניות, ואני אסביר.

לפני זמן לא רב, דורית ביניש, שכיום זכורה כ'השופטת עם הנעליים', אבל לפני כמה שבועות פורסם פסק דינה המאלף והראוי להילמד בשיעורים בתורת המשפט, בנוגע לשלילת הפרטת בתי הסוהר, כתבה פסק דין בנושא איסור הפרטה.

ביניש קבעה כי עצם המוטיבציה של בעלי בית הכלא לכלוא אנשים, שכן הם מתעשרים מכך, היא זו שפסולה, ואין כל צורך להוכיח ניגוד עניינים דה פקטו. עצם הפוטנציאל הוא המבהיל. והיא צדקה! ועכשיו חישבו על חברת שיפוצים, אשר מתעשרת מכך שאנשים הועמדו לדין פלילי בגין "אי-תיקון ליקויים". כשהם בוכיים ועצובים, לבושים בכותנות פסים שחור-לבן של אסירים וכדור ברזל קשור לרגליהם, באים אליהם הקבלנים, קבלני השיפוצים, ומציעים להם "שיפוץ בתנאים נוחים". אחריהם מחרה-ובא גם הבנק, ומציע להם "הלוואה בתנאים נוחים".

כאשר קראתי בפסק הדין כי לנאשמים הוצעה הלוואה "בתנאים נוחים", חשבתי לתומי כי יש מי שיכול לעשות יופי של עסק מעצם העמדת אנשים עניים לדין פלילי בשל "אי-תיקון ליקויים בבניין" - קבלנים שרגע אחרי הקראת האישום הפלילי יבואו כמושיעים וכמצילים, וכמובן גם גורמים אשר ילוו "בתנאים נוחים".

העירייה היא זו שמתכננת ומאשרת, ושולטת במרכז הבקשה של התכנון והבנייה, ואם בהליכי התכנון שלה היא אישרה בניין שעלול להתקלקל כל כך מהר - שתשלם. בשביל זה היא גובה מיסים. כאשר העירייה מחייבת דיירים לתקן על-חשבונם בניין לקוי, היא גובה מס פעמיים - פעם אחת בארנונה, בכדי לתקן ליקויים מסוג זה, למען כלל הציבור; ופעם שנייה - על-ידי גבייה ישירה מן הדיירים.

כשבסוף פסק הדין השופטת לימור מרגולין-יחידי ממליצה לנאשמים "ליטול הלוואות בתנאים נוחים", אני לא יכולה שלא לחשוב על הסרסור שמייבא בדרכי מרמה אישה מאוקראינה, מדרדר אותה לחיי זנות, נוהג בה באלימות, ולאחר מכן "מאפשר לה להשיב (בעבודות זנות כמובן) את ה'חוב' שלה 'בתנאים נוחים'". רוצה לומר, כי אלמלא היד הייתה כה קלה על ההדק בנקיטת הליך פלילי במקום בו זה מזעזע לעשות כן, לא היה כל צורך ב"הלוואה בתנאים נוחים". ההלכה הפסוקה קבעה כבר, כי כאשר מביאים אדם לחתום על חוזה, כשאיום בהליך פלילי מרחף מעל ראשו, הרי שבחוזה בתנאי כפייה לפי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 עסקינן.

אותם בתי משפט - אשר קבעו בעבר כי אדם שמתקשר בחוזה כאשר הוא מאוים מהליך פלילי קרב, פועל תחת כפייה, ועל כן חוזהו בטל - הם אותם בתי משפט אשר כעת "ממליצים" (וכי איזו המלצה זו, כאשר האופציה השנייה היא ישיבה בכלא?) לאזרחים "ליטול הלוואה". "הכינונו מראש" הלוואה בתנאים נוחים עבורך, אומרים השוטרים עם האלות, תוך כדי שהם מכים קלות על כף ידם באלותיהם. ממש "הלוואה" וממש "תנאים נוחים".

בעבר, כך חשבתי, תרבות הצריכה השתמשה במניפולציות. מספרים לנו על דביר המסכן והבוכה, אשר "אינו יכול לעבור בנק". אנו אמורים להזיל דמעה, ממש כמו שהזלנו עם עזיבת אלירז את בית "האח הגדול", להזדהות עם דביר, ו"לעבור בנק" (ואז ליטול הלוואה מאוד גדולה בבנק מזרחי טפחות, ולאכול את תוצאות פזיזותנו). כן, בנקים מפתים אנשים לקחת משכנתות, הלוואות ושאר מרעין בישין מעבר ליכולות שלהם. לצורך כך, אנשי הקריאייטיב במחלקות הקריאייטיב של משרדי הפרסום מכינים לנו סרטים על דבירים בוכיים ועל בנקים כתומים, ובא לציון גואל. אבל לשדל אדם "ליטול הלוואה בתנאים נוחים" כאשר איום בהליך פלילי עומד לפתחו?

כל סטודנט בשנה א' למשפט ציבורי יודע: סמכויות עזר אינן יכולות להוביל לפגיעה בזכויות יסוד. כיצד זה העירייה, אשר מוסמכת "לפקח" על תיקון הליקויים, גוזרת מסמכות זו סמכות עזר להעמיד אנשים לדין פלילי? הכצעקתה? זה סותר את עקרונות המשפט הציבורי, ולפיהם סמכות עזר אינה אמורה לפגוע בזכויות הפרט; זה סותר את העיקרון ולפיו חיקוקים אשר יש בהם פוטנציאל קשה לפגיעה בזכויות הפרט, צריכים להיות מוסדרים בחקיקה ראשית ולא בחקיקה משנית (ועוד "עזר עירונית"), זה סותר את עקרונות היסוד של המשפט הפלילי ולפיו אין טעם לנקיטת סנקציה פלילית אם אין בה אפקטיביות, שכן כאשר מענישים בני אדם על כך שאינם מוציאים הוצאה כספית שהם לא יכולים לעמוד בה, הרי שגוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה, ועל כן - יוצרים זילות של הדין הפלילי.

אם אנס, רוצח ואדם עני עומדים לדין פלילי, הציבור עלול לראות - וזאת משום שהוא רואה בעוני דבר שאין בו כל פשע - גם באנס וברוצח אנשים שאין להעמידם לדין פלילי. קרי - אם התנהגויות רבות מדי נאסרות על-ידי סנקציה פלילית, זה מוזיל ומרדד את המשמעות האיומה שיש להתנהגויות פליליות באמת כמו רצח ואונס, ומוזיל את יכולת ההרתעה של הדין הפלילי.

אם סנקציה פלילית מוטלת עליך בין כה וכה, גם אם תאנוס וגם אם תהיה עני, הסנקציה הפלילית מאבדת את מעמדה כסנקציה שננקטת לעיתים רחוקות, ורק כאשר מנגד עומד אינטרס ציבורי מקודש ואין בנמצא אמצעים אחרים להסדיר את ההתנהגות.

השופטת דוחה את טענת הנאשמים כי אין להם אמצעים כלכליים למימון הליקויים, כי הם לא פירטו את אמצעיהם הכלכליים. ממה נפשך? אם אדם אשר נתבע לדין פלילי בשל עוניו, ירצה להימלט מאימת ההליך הפלילי, הוא יצטך לפרט, קבל עם ועדה, את חוסר-כיסו הכלכלי, שכן משפטים פליליים נערכים בפומבי. במסגרת עיקרון פומביות הדיון אדם יצטרך לפרט קבל עם ועדה את הוצאותיו (אולי יש לו הוצאה רפואית כבדה שמטעמי צנעת הפרט הוא חפץ לשמור בסוד?), את הכנסותיו (אולי הוא לא רוצה לספר לכל העולם ואשתו כי הוא מתפרנס מניקיון או מטיפול בקשישים או מתמיכת אמו הקשישה?) ואת מצבת נכסיו (אולי הוא לא רוצה שכל העולם ידע שבמסגרת הסכם גירושין הוא זכאי למזונות או לחלק מן הרכוש? אולי הסכם הגירושין שערך בעבר הוא עניינו הפרטי?). אליבא דפסק הדין, בכדי למלט עצמו מן הדין הפלילי, חייב אדם לפרט לעולם ולאשתו את תמונת מצבו הכלכלי, גם אם זו מכילה פרטים אישיים ואינטימיים שאין ברצונו לשתף אותם בהם.