כהן מדין או חותן משה?

יתרו זוכה בדרך כלל לדעה חיובית. הוא הרי חותנו של משה וסבם של בניו; הוא הרי מי שנתן מקלט למשה הנרדף; הוא הרי בעל העצה החשובה כל כך של הקמת בתי הדין בישראל. ואף זכה יתרו ופרשת השבוע הקרויה על שמו, היא פרשת מתן תורה. אך האמנם התמונה היא חד-ממדית?

מילה אחת עושה את כל ההבדל. לאחר שיתרו מגיע למשה ושומע את קורות בני ישראל לקראת יציאת מצרים ואחריה, אומרת התורה: "וַיִחַדְּ יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל". מה משמעות המילה "ויחד"? רש"י מביא שני פירושים, האחד משלו והשני משל חז"ל (סנהדרין, דף צ"ד, עמוד א'): "וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרשו: נעשה בשרו חידודין חידודין, מֵצֵר על איבוד מצרים".

לפי כללי הדקדוק, הפירוש הראשון הוא הנכון, שכן השורש הוא חד"ה. אך חז"ל סטו מכללים אלו ואמרו שניתן לקרוא את המילה גם כאילו השורש הוא חד"ד: יתרו התחלחל למשמע עשר המכות, קריעת ים סוף ואובדנם של המצרים. חז"ל מוצאים בכך סיוע לאימרה העממית, לפיה אין לבזות גויים בפני בני גרים, אפילו אם עברו עשרה דורות מאז הגיור. שני הפירושים הללו משלימים זה את זה, ומלמדים על שני הפנים באישיותו של יתרו ועל הלבטים בפניהם ניצב.

מהי תגובתו של יתרו למשמע סיפורו של משה? "ברוך ה' אשר הציל אתכם... עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים". על המילים האחרונות אומר רש"י: "מלמד שהיה [יתרו] מכיר בכל עבודה זרה שבעולם, שלא הניח עבודה זרה שלא עבָדָהּ". אלא ששוב נראה, שהפשט שונה.

עובדי האלילים האמינו בדרך כלל שיש אליל עליון, אחד שהוא יושב-ראש מועצת האלילים או החזק שבהם. אצל המצרים היה זה רע או אמון; אצל היוונים - זאוס; אצל הרומאים - יופיטר. אפילו מלכיצדק מלך שלם, המוצג כגוי צדיק, היה "כהן לאל עליון" וכך גם אמר לאחר מלחמת ארבעת המלכים: "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. וברוך אל עליון אשר מִגֵן צריך בידך". אל עליון, לא ה'. זה גם מה שאומר יתרו: כעת הוא מוכן לקבל את העובדה, שה' נעלה על כל האלוהים האחרים. לא אל יחיד, אלא אל ראשי.

לאור זאת, נבין עוד דיוק לשוני. התורה מספרת לנו: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לֵאלהים, ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים". מדוע לא נאמר שיתרו הקריב לה'? ומדוע נאמר "לֵאלהים" - לא "לָאלהים"? ה' הידיעה מובנה: האחד והידוע. אבל יתרו אינו מקריב לאלהים האחד והידוע, שהוא ה'; הוא מקריב סתם לאלהים כלשהו. לכן הוא מקריב לבדו, שכן משה ואהרון אינם בטוחים למי בדיוק הוא מקריב ושמא מדובר בעבודה זרה. אבל הם באים לאכול איתו "לפני האלהים" - בה' הידיעה, שהוא כמובן ה'. דומה שהתורה משתמשת בכוונה באותו פסוק במילה "אלהים" הן במובנה הקדוש והן במובנה החילוני (כמו בדברי לבן ליעקב: "אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו") - דווקא כדי שנשים לב להבדל.

למחרת נותן יתרו למשה את העצה המפורסמת על מינוי השופטים, אך שוב יש לשים לב למינוחים. "עתה שְמע בקולי איעצך ויהי אלהים עימך: הֶיה אתה לעם מול האלהים והבאת אתה את הדברים אל האלהים". נכון, אלהים בה' הידיעה, כי יתרו מבין שמבחינת משה יש רק אחד כזה; אבל הוא אינו מסוגל לנקוב בשמו של אותו אלהים, אינו מסוגל להכיר במפורש בכך שזהו ה' ואין מלבדו.

כעת גם נבין מה קורה בהמשך היחסים שבין יתרו למשה. בפרשתנו מסופר: "ויְשַלַח משה את חותנו וילך לו אל ארצו". ושוב יש לשים לב היטב לניקוד. לא "ויִשְלח" אלא "ויְשַלח". התורה משתמשת בפועל בבניין פִּעֵל, שהוא בעל משמעות של הדגשה ותוקפנות. למשל: שָבַר הוא במקרה; שִבֵּר הוא בכעס. כך גם כאן: משה כאילו משלח בכוח ובכעס את יתרו. משה אינו רוצה בקרבתו, ודאי לא רגע לפני מתן תורה, את מי שכלל לא ברור האם הוא מאמין בה' בלב שלם, שכלל לא ברור האם כבר זנח את האלילים.

אמנם אבן-עזרא אומר שמדובר דווקא בלשון כבוד, כמו שנאמר על אברהם והמלאכים: "הולך עימם לשלחם". אך דומה שהוא לא שם לב להבדל המהותי במילה הנלווית. אצל אברהם כתוב "עם", לשון אחווה ושותפות מטרה; אצלנו נאמר "את" - לשון המלמדת על כך שהקירבה היא פיזית בלבד ולמעשה יש ריחוק בין ההולכים (כפי שברור ממעשה בלעם, ואין כאן המקום להאריך).

בפרשת בהעלותך שוב מופיע יתרו במחנה ישראל, וברור שהוא הלך וחזר. שם דווקא מנסה משה לשכנע את יתרו שיבוא עם בני ישראל לארץ; מן הסתם משה רואה הפעם שיתרו כבר התגייר בלב שלם. אך הדבר לא עולה בידו. מדוע? אולי מילה אחת נותנת את התשובה. משה אומר ליתרו: "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם". ה' - לא אלהים. ניתן להוכיח (ושוב: היריעה כאן קצרה) שגילוי השכינה כלפי אומות העולם הוא במידה המגולמת במילה "אלהים", בעוד רק ישראל זוכים לגילוי שכינה בשם הוי"ה. יתרו עדיין אינו מסוגל לעכל את גילוי השכינה הנעלה יותר, שיבוא לידי ביטוי מובהק בארץ ישראל, ולכן הוא מעדיף לחזור לביתו. בניו או נכדיו, לעומת זאת, כבר מצליחים להתרומם לדרגה רוחנית דומה לזו של עם ישראל, והם מצטרפים למסע ואף מקבלים נחלה בארץ ישראל.

לאור כל אלו, נבין ארבע מילים מיותרות לכאורה בתחילת פרשתנו: "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה". וכי איננו יודעים שיתרו הוא כהן מדין? וכי איננו יודעים שהוא חותן משה? אלא שדומה שהתורה רוצה לרמוז לנו כבר בתחילת הסיפור, כי יתרו עצמו מתקשה להכריע מיהו: כהן מדין או חותן משה. האם הוא עדיין דבק בעבודת האלילים, או שמא הצליח להגיע לאמונה שלמה בה'. השניוּת הזו מכתיבה את כל מהלך יחסיו של יתרו עם משה ועם בני ישראל.