ראינו כבר פעמים רבות, שלכל מילה ואף לכל אות בתורה יש משמעות. והנה מסתבר, שניתן ללמוד לקחים מוסריים גם מהסדר בו מופיעות פרשיות התורה. הצבתה של פרשת השבוע, פרשת משפטים, לפני פרשת השבוע הבא, פרשת תרומה, היא אחד המקרים הללו.
פרשת משפטים עוסקת ברובה המכריע בדינים שבין אדם לחברו: עבד ואמה, נזקי גוף ונזקי ממון, שוורים ושומרים, גניבה וגזילה, הלוואה וצדקה - ועוד דינים רבים. בסיומה של הפרשה אנו שומעים על כריתת הברית שבין ה' לבין בני ישראל בעת מתן תורה (דיון נפרד הוא מתי בדיוק נכרתה ברית זו), וממש בפסוקיה האחרונים עולה משה להר סיני. ואילו פרשת תרומה מתחילה את ההוראות הרבות והמפורטות של בניית המשכן, הנמשכות גם לתוך הפרשות הבאות אחריה.
לכאורה היינו מצפים, שהסדר יהיה הפוך. שהרי עם כל ה
כבוד לדיני השור שהזיק או החמור שנפל לבור, הקמת המשכן שמטרתו להשרות את השכינה בישראל, נראית חשובה בהרבה. והוא הדין לכריתת הברית לקבלת התורה ולעליית משה להר סיני, שהרי אלו הם יסודות היהדות. הלא כך הוא הסדר בעשרת הדברות: תחילה מופיעות המצוות שבין אדם למקום, ורק אחריהן באות המצוות שבין אדם לחברו. יתרה מזאת: ענייני פרשת משפטים נוגעים למקטעים של העם, בעוד הקמת המשכן הוטלה על העם כולו; ומן הדין שעסקי הציבור יקדמו לעסקי היחיד.
אלא שסדר זה מלמד אותנו לקח משמעותי ומהותי, בעל השלכות לדורי דורות. התורה רוצה לומר לנו: אין אפשרות להשרות את השכינה כאשר אין שלום בין אדם לחברו, וזאת בשני מישורים. הראשון והשטחי יותר הוא, שכל עוד אין דיני קניין ברורים, עלול להיווצר מצב בו תרומה למשכן תבוא מרכוש גזול; בוודאי שאין מקום להקים את המקדש מרכוש שהגיע שלא כדין לידי התורם. המישור השני והמעמיק יותר הוא, שדווקא משום שהמשכן שייך לכל עם ישראל - אסור להקימו בטרם הובררו כל היחסים שבין אדם לחברו, ובטרם נקבעו כל הכללים להמשך החיים המשותפים שבין בני העם.
אם נתבונן בקורות המשכן והמקדש בדורות הבאים, נגלה שוב ושוב שקיומם מושפע במישרין מן היחסים שבין אדם לחברו. משכן שילה, שהיה שלב ביניים בין משכן המדבר לבין מקדש ירושלים (בית אבן המכוסה ביריעות הבד של משכן משה), חרב כאשר חפני ופינחס, בניו של עלי, חטאו במישור היחסים שבין בני האדם. השניים חטאו בגזל כאשר נטלו בכוח נתחים מן הקורבנות בטרם הגיע להם, וחטאו בגילוי עריות כאשר שכבו עם נשים שהגיעו למשכן.
על המקדש הראשון אומרים חז"ל, שהוא חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ושתי האחרונות הן עבירות בין אדם לחברו. יתרה מזאת: כבר הראינו בעבר שבנבואות ישעיהו ערב חורבן הבית, בולט דווקא המישור שבין אדם לחברו - ולא עבודת האלילים. בפרק הראשון והמפורסם של ספרו, עומד ישעיהו במפורש על הקשר שבין עבירות אלו לבין החורבן הצפוי: "לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת - תועבה היא לי... ובפָרִשְכֶם כפיכם - אעלים עינַי מכם; גם כי תרבו תפילה - אינני שומע; ידיכם דמים מלֵאוּ". עבודת המקדש אינה רצויה לה', משום שבעוד במקדש נשפך דם הקורבנות - ברחובות ירושלים נשפך דמם של בני אדם.
הדברים ידועים עוד יותר בנוגע לבית המקדש השני, אשר חרב בשל שנאת חינם שהייתה בו - והרי זה הביטוי השפל ביותר של יחסים בין אדם לחברו. וכפי שהסביר הרב ד"ר מאיר גרוזמן: שנאת חינם אינה שנאה בלא סיבה, שכן האדם הוא יצור רציונלי ואין לו תחושות ומעשים נעדרי סיבה; גם "אני לא סובל אותו" הוא נימוק. שנאת חינם היא שנאה שממנה לא יוצא כלום לשונא. זו אינה תחרות על כבוד ומשאבים, אלא שנאה לשמה.
בכך היא מזכירה לנו את הרשעות לשמה, הרשעות חסרת התועלת, בה כבר נתקלנו בדור המבול, בסדום ואצל עמלק - ולאלו אין זכות קיום בעולמו של הקדוש ברוך הוא (השניים הראשונים הוחרבו בידי שמים ואת השלישי חובה על עם ישראל להכחיד). כאשר שנאה כזו קיימת בעם ישראל, אין לכאורה זכות קיום גם לו; אך כדברי חז"ל, הקדוש ברוך הוא עשה עימנו חסד ושפך את חמתו על העצים והאבנים של בית המקדש. בין כך ובין כך, ברור שהתדרדרות היחסים שבין אדם לחברו מביאה לחורבן הבית.
לאור עיקרון זה, נבין הן את סדר הפרשיות והן את הסדר הפנימי בתוך פרשת משפטים. התורה מצביעה על כך, שהיחסים בין אדם לחברו הם-הם הבסיס האמיתי להקמת המשכן והמקדש, ובלעדיהם לא תבוא השכינה לעם ישראל. אין לה' חפץ בקורבנות ובקטורת, אם בני האדם עסוקים בשנאה ובקינאה ובתרמיות ובגניבות.
יתרה מזאת: בטרם יובהר כיצד יתנהלו החיים במישור הארצי, אין אפשרות לכרות ברית עם ה' במישור הרוחני. לפני שמוסדרים ענייניהם של המזיק והניזוק, המפקיד והשומר, העבד והאדון - משה אינו יכול לעלות להר סיני ולקבל מה' את הציווי על הקמת המשכן. לא רק הקמתו הפיזית של המקדש מחייבת שלום בין אדם לחברו, אלא גם עצם הציווי על כך מחייב שדרך הארץ תבוא קודם. וכך למדנו, שדרך ארץ קדמה לא רק לתורה כדברי חז"ל, אלא גם למקדש.
