זכות הצבעה לישראלים בחו"ל

את ההיבט העקרוני אנסה לבחון תוך התיחסות למספר שאלות/אמירות חוזרות ונשנות בשיח הציבורי העוסק בנושא:

1. משפיע מי שחי כאן, או ציונות בימינו מהי...
2. מי זכאי להחליט עבורנו בשאלות של שלום ומלחמה
3. בסוגיות עקרוניות כגון מבנה הכנסת והממשלה, צריכים להכריע מי שתורמים דרך קבע למדינה
4. שרות צבאי / לאומי כמבחן
5. מיהו "יורד" ומה דינו?

שאלות אלה ברובן שלובות זו בזו וכולן יחד מתמצות בסופו של יום בשתיים: אחת, מי יכול וזכאי להחשב עדיין כחלק ממדינת ישראל, כאזרח שווה זכויות המקיים במלואן גם חובות אזרח ולכן זכאי להשפיע על החלטותיה של המדינה; ומשום שהוא זכאי חייבים גם לאפשר לו למצות את זכאותו ואפילו להקל עליו בכך. שתים, כיצד צריכה המדינה להתיחס למי שאינו נמנה על הקבוצה הראשונה, אך מטעמים מובנים יש למדינה אינטרס לשמור עימו על קשר - כיצד מזהים אותו וכיצד נוהגים כלפיו.

שני איומים עקריים ראתה הציונות לפניה: איום על הקיום הפיסי או סכנת השמדה, ואיום על הקיום הרוחני או סכנת התבוללות. על-כן, חרטה על דיגלה שתי מטרות-על: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל כבסיס לקיומו הפיסי של העם, ורכוז העם היהודי מפזורותיו במדינתו הריבונית, כפתרון לסכנות ההתבוללות. הציונות מזוהה איפוא עם רצון ברור לראות את העם היהודי ברובו המכריע, חי במדינת ישראל, שקמה. ומכאן גוזר מי שגוזר מסקנה שמי שחי בישראל – נולד בה או עלה אליה - ובחר מרצונו בשלב כלשהו של חייו שלא לחיות בה, בוחר להדיר עצמו בצורה זו או אחרת מן המדינה, צרכיה ובעיותיה וביודעין גם מדיר עצמו מהזכויות האזרחיות שקיבל בה. כציוני וכישראלי איני יכול להתנגד מכל וכל לתפיסה זו. אלא שאיני סבור שכל המקרים הם מקשה אחת ולכן אסור להתיחס אליהם בצורה פשטנית ושבלונית.

יש מי שעזבו את הארץ מטעמי בריאות, יש מי שעשו זאת מטעמי תעסוקה או משפחה ויש מי שעשו זאת מתוך הסחפות אחר מה שהיה תחילה אילוץ והפך אחר-כך להרגל ולטבע שני, ויש מי שאולצו לכך ע"י הורים ועוד. אינני סבור שלכולם מגיע דין אחד.
דברי יו"ר האופוזיציה, לבני, בנושא זה עד כה שטחיים ולא רציניים. יותר משהם משקפים חשיבה או עיקרון ציוני, הם משקפים חשש שראש הממשלה יודע (ואולי גם ליבני יודעת) שלליכוד תמיכה רחבה בקרב ישראלים החיים בחו"ל – יורדים או לא יורדים. חשש זה מניע אותה להתעלם משיקולים כלליים ורחבים הנוגעים לזכויות האזרחים ולטיוב הקשר עימם ולהתמקד ב"פוליטיקה קטנה וקטנונית", אותה פוליטיקה שמנעה ממנה להצטרף לממשלת נתניהו ולתת סיכוי למהלך מדיני דרמתי, אם אכן קיים סיכוי ראלי כזה.
העובדה שגם מפלגת העבודה נוקטת עמדה דומה, מחזקת תחושה כזו.

אלא שדומה שאצל ברק פועל אפקט אחר – אפקט ה"אני חריג, משמע אני קיים" - ככל שהוא מייצר יותר רעש-סרק, כך בולטת פחות תרומתו המעשית השולית לכל דבר שאינו מערכת הביטחון, וגם במשב"ט אי-אפשר להתרגש מהישגיו יתר על המידה.

קיים קושי לקבוע סולם-ערכים מעשי להצדקת התנהלותם של אזרחים ישראלים שבחרו לחיות דרך קבע מחוץ לישראל. אם ננסה בכל זאת לבנות סולם כזה, יעמדו בראשו לדידי סיבות בריאות, תעסוקה ומשפחה, ולאחר מכן – רק קריטריון של זמן, למשל: 10 שנים.

חוק שיתן ביטוי לאמות-מידה אלה יהיה שרירותי, אבל בכל חוק מרכיב שרירותי, גם בחוק הקיים. מניעת זכות הצבעה מישראלי המחזיק באזרחות כחוק, גם היא שרירותית.

אני נוטה לחשוב שהתיחסות לסוגיית ההצבעה בנפרד מסוגיית האזרחות, אינה נכונה ואינה רצויה. לכן פתרון נכון לדילמה זו יושג במסגרת מבחן מחדש של יחס ישראל לאזרחיה שאינם מקיימים את אזרחותם משום בחינה מעשית. הגיע הזמן לשדרג בישראל את מעמדו של מי שזכה לאזרחות, ולא לראות באזרחות עניין אוטומטי ופעוט-ערך. מי שחורג ממבחן הזמן, ואינו עונה על אחד המבחנים הדוחים את מבחן הזמן, יאבד את אזרחותו ומכאן גם את זכותו להצביע, ובוודאי שגם להבחר. עם זאת אין לשכוח שהמבחן הציוני האולטימטיבי הוא בכל זאת למשוך ישראלים לחזור ולחיות כאן.

לפיכך איננו טורקים את הדלת בפני ישראלים לשעבר. היה ויחזרו לחיות כאן לפרק זמן של 7 שנים לפחות (אפשר לשקול גם מספר סביר אחר, אך בכל מקרה לא פחות מ-5), יוכלו מי שהושעתה אזרחותם בגלל שהות ממושכת ורצפוה בחו"ל, לחדשה, על כל עם מלוא הזכויות הנלוות מהנקודה בה פסקו.

כך או כך ניתן למצוא איזון סביר בין הצורך להתחשב במציאות חיים מורכבת לבין שימור זכויות פיקטיבי שכל כולו מראית-עין.
איזון כזה הוגן יותר וצודק יותר, ומשידעו הכל במה דברים אמורים, יוכלו לכלכל את מעשיהם בהתאם.

שאלות של שלום או מלחמה הן ללא ספק שאלות חשובות ביותר ובתנאים מסויימים אפילו מכריעות. אלא שראוי להודות שבכל ההיסטוריה של מדינת ישראל היו שתי מלחמות בלבד שניתן לראותן כמלחמות קיומיות: מלחמת השחרור, שבה נוסדה המדינה, ומלחמת יום הכיפורים, שאפילו לגביה לא הכל מעריכים, בדיעבד, שאכן הייתה מלחמת קיום. בנטל המלחמה נשאו מי שחיו בארץ, מי שהיו בגיל שרות צבאי, מי שגוייסו ומי שהספיקו או מיהרו מרצונם לחזור מחו"ל ולהצטרף לכוחות הלוחמים, והיו רבים כאלה . מהם היו מי שחיו בחו"ל וחזרו לשרת, ומהם מי ששהו זמנית למטרות שונות והזדרזו לשוב. לא פחות מעניין הוא שדווקא במלחמות הקשות ועתירות הנפגעים, חזרו לארץ והשתתפו בלחימה יותר ישראלים מאשר באירועים אחרים "ובטוחים" יותר.

ללא ספק קיים הבדל בין ישראלים שחיים בארץ לישראלים שאינם חיים בה דרך קבע, בתקופת מלחמה, בעידן של טרור ולמעשה בכל זמן שהוא. בשעת מלחמה קיומית דווקא, ההבדל העיקרי הוא בסיכון למשפחות ולא לחייבי הגיוס עצמם. אלא שגם בין משפחות מגוייסים באזורים שונים בארץ, קיימים הבדלי סיכון לא מבוטלים; אילו מסקנות אנו מסיקים מכך?! האם כל המשפחות בישראל חוו איום דומה בתקופת מלחמת לבנון השניה, למשל – ברור שלא. שעה שהצפון שהה במקלטים במשך שבועות ארוכים, שהו אנשי המרכז בבתי קפה ב"עיר ללא הפסקה"... . לכן, גם אם דנים בשאלה זו, ולגיטימי בהחלט לדון בה, חשוב שנעסוק בעובדות ולא נעוות את המציאות כך שתתאים "לדעותינו" המשוחדות.

יש מלחמות שפורצות בעטייה של מדיניות ישראלית ואחרות שפורצות חרף מדיניות ישראלית המנסה למנוע אותן. אין מפלגה בישראל ואין תקופה בתולדות ישראל, שבה לא הוכיחו כל ממשלותיה, ללא קשר לשאלה מי עמד בראשן ומה היה הרכב הקואליציה או זהות המפלגה הראשית, שבשאלות שלום ומלחמה אין ביניהן הבדלים של ממש. יכולתם של האזרחים להשפיע על החלטות ממשלתיות בשאלות שלום או מלחמה היא יותר וירטואלית ממעשית - תוצאות הבחירות מעוותות ע"י מבנה הקואליציה, והרצון הלאומי מעוות ע"י המציאות הבינלאומית. יכולת מוגבלת מצויה בבחירות לכנסת שלאחריהן מבנה הממשל ודרכי התנהלותו קשיחים למדי. מאחר שלא קיים בדרך כלל הבדל של ממש בין ממשלות שונות, שאלת ההשפעה על שלום או מלחמה באמצעות הבחירות היא שאלה סימבולית יותר משהיא שאלה מעשית; כלומר: זהו תרוץ למתנגדים יותר משהוא נימוק אופרטיבי.

יתר-על כן, לא רק שאלת השלום ו/או המלחמה מוכרעת בבחירות. גם שאלות כלכליות, חברתיות, חינוכיות ואחרות מוכרעות בהן. בשאלות אלה היכולת שלנו להשפיע על עתידנו באורח חד-צדדי, חזקה הרבה יותר מאשר בשאלות של שלום או מלחמה. לחלק מהישראלים שאלות אלה חשובות לא פחות מהשאלות של שלום או מלחמה משום שכאן הם יכולים להשפיע על פרקי זמן הרבה יותר ממושכים ומשמעותיים לאיכות החיים, מאשר בשאלות "האסטרטגיות" הגדולות. מי שבחן פעם את הדברים יודע, שלא מעט ישראלים שבחרו לחיות מחוץ לישראל עשו זאת בגלל סוגיות כלכליות, תעסוקתיות, חברתיות ואחרות, ולא בגלל הסיכונים הביטחוניים. במקרים אלה במיוחד, שיתוף יותר ישראלים בהכרעות ללא קשר למקום המצאם הזמני, היא גם סמלית וגם מועילה. אם נצליח להחזיר לכאן חלק מהם משום שהקטנו בעזרתם את מרחב אי-ההסכמה עימם, נמצא מרוויחים גם בביטחון הלאומי.

כעניין של עיקרון, נראית טענה זו על פניה כנכונה ומוצדקת. אלא שבחינה מעמיקה קצת יותר מראה שהדברים גם כאן אינם כה חד-משמעיים או פשוטים. בבחינה אנכרוניסטית ופשטנית אנו רגילים לחשוב שאזרח ישראלי החי בחו"ל בהכרח תורם למדינה פחות ממי שחי בה, ולא כך הוא. אזרח שחי בחו"ל, עובד שם, מתפרנס בכבוד ולעיתים קרובות גם משלם מיסים בישראל, תורם בכל המובנים הללו לא פחות מאזרח אחר שמתגורר כאן ומהווה נטל כלכלי וחברתי על המדינה. אם הברירה היא בין חוסר תעסוקה במקומותינו, ההופכת את מי שאינו מועסק לנטל על הקופה הציבורית המצומצמת תמיד, החלופה הקודמת נראית בעיני עדיפה ובלבד שאינה הופכת מטרה כשלעצמה. מובן שתמידנ"אף לראות את כלל הישראלים חיים כאן, מתפרנסים בכבוד ושותפים לנו בכל, אבל בדומה לבריאות, לא תמיד המצוי זהה לרצוי. ישראלים רבים נשלחים לחו"ל בתפקיד, בין אם ממלכתי ובין אם מטעמן של חברות פרטיות ותרומת פעילותם שם למדינה אינה מתמצית רק במה שהם עושים לביתם, אלא גם במה שהם תורמים למשק הציבורי. קשרים שנוצרים בחו"ל, במערכת מושתתת על כלכלה גלובלית, חשובים לכלכה הלאומית ולעיתים מכריעם בפיתוחה, ביצירת מקומות תעסוקה ובהבנה טובה של המשק העולמי.

כך הדבר גם בנוגע ללימודים, פעילות הסברה, שגרירויות של רצון טוב בתחום האמנות, סיוע טכני, פיתוח אזורי ועוד.

המבחן הנכון בדיון זה הוא תמיד בשאלה במי מדובר ומהי התמונה הכוללת שהוא מייצג – גדל בישראל או לא גדל בישראל, שרת בצה"ל או בשרות לאומי או לא שרת, עושה למדינתו או עושה רק לביתו, פועל מרצון או מתוך אילוץ סביר כזה או אחר ועוד; על כל אלה נוסף מבחן הזמן.

כל עוד עומד האזרח הישראלי החי בחו"ל במבחנים שנקבעו באופן גלוי והוגן לכולם, השאלות ששאלנו וכאלה שעוד נמשיך ונשאל, אינן רלוונטיות והשימוש בהן בדיון המתנהל עתה נועד בדרך כלל לכסות על אינטרסים אחרים ועל נימוקים אחרים. הכללים שצריכים להנחות את המדינה ביחסה לאזרחיה החיים בחו"ל הינם: א. מבחן עפ"י נורמות אחידות ושוויוניות לכולם; ב. אזרח "חיובי" זכאי לשמירת מלוא זכויותיו האזרחיות, גם אם הדבר "אינו נוח" לחלק מאיתנו; ג. עדיף למדינה לשמר ולטפח את יחסיה עם אזרחיה, גם אם אינם חיים בה פרק זמן כזה או אחר, ובלבד שבמאזן הנזק מול התועלת למדינה ובמידת האפשר גם לאזרח הבודד, התרומה החיובית הכוללת גוברת. שימור הקיים, לרוב קל יותר פשוט יותר וזול יותר מאשר יצירת יש מאין.

שרות צבאי או לאומי כחוק חייב להיות אמת מידה יסודית לכך שתשמרנה לאזרח זכויותיו גם בעת שהותו בחו"ל. שרות כחוק משמעו שאם שוחרר משרות סדיר או מילואים שלא מטעמי קלון או עבירה על החוק, דינו כמי ששרת.

מתן היכולת לאזרחים לממש את זכותם להשתתף בבחירות מחייבת את המדינה לפעילות מיוחדת, שכרוכים בה טרחה ועלויות. על השקעות אלה מצד המדינה יש להסתכל כעל מאמץ לתגמל אזרחים שמילאו את מכלול חובותיהם למדינה, כפי שהמדינה בוחנת זאת בחינה שוויונית. כל אזרח ישראלי, לרבות מי שחי בחו"ל, יכול לחזור לישראל ולהשתתף בבחירות, אלא שהדבר דורש ממנו טירחה מיוחדת והוצאות אישיות כאלה ואחרות. יכולת להשתתף בבחירות במקום מושבו, או בסמוך לו, מהווה תגמול-מה והקלה במימון של המדינה על הבטחת יכולתו לממש את זכות-האזרח שלו. וכשם שהמדינה יכולה להחליט על מתן מענק חד-פעמי או אחר לחייל המשתחרר משרות, או לתגמל מי שזכו באות "גיבור ישראל" – בתגמול חד-פעמי או אחר, וכשם שהחליטה להעניק זכויות מסויימות ל"חסידי אומות העולם" וכו', היא יכולה להחליט כך גם בנושא מתן הקלות סבירות לאזרחים שמילאו את חובותיהם האזרחיות ע"י הסדר אפשרות הצבעה במקומות מושבם בחו"ל או בסמוך לו, ומי שאינו זכאי, יוכל לעשות את שיקוליו מראש ולנהוג בהתאם.

בשאלה זו מתלבטת ישראל מאז קמה. השאלה, הכינוי והשיפוט הערכי של התופעה, נגזרים כולם מן האבחנה שעשינו בתחילת הדברים לגבי מטרות הציונות. השיפוט הישראלי הטיפוסי של "יורדים" הוא שיפוט ערכי-ציוני, ולא במקרה מדובר בישראל על "עליה" ועל "ירידה" ממנה במקום על הגירה, כשם שלא היה זה מקרה שרבין כינה בשעתו יורדים "נפולת של נמושות". אלא שרבין טעה בכך שהכליל את כל המקרים בסל אחד, משום שכפי שראינו התמונה אינה פשוטה.

בשיח השוטף, כמו גם בשיח הנוכחי אנו מדברים על ישראלים שחיים בחו"ל ועל "יורדים", דהיינו: עושים אבחנה בין שתי קבוצות. וכמו בכל אבחנה ערכית, גם בזו נחבאת לה מידה של שרירותיות ומכאן מידה של אי-צדק מובנה. איני בטוח שיש טעם לנסח כאן הגדרה מילולית או כמותית שתבחין בין הקבוצות, אף שבמציאות, אם נרצה לקבוע קריטריון "ציוני" לשימור זכויות אזרח למי שאינם חיים בישראל, נדרש להגדרה כזו.

אסתפק הפעם בציון חלק מן הגורמים החשובים שיש לכלול בכל טיפולוגיה שתשאף להגדיר "יורדים":
א. משך זמן של שהי רצופה בחו"ל
ב. מספר השנים שחיו בישראל קודם "לירידתם"
ג. קשר עם המדינה ומוסדותיה
ד. קשר עם קהילות ישראליות במקומותיהם
ה. זיקה ליהדותם
ו. תמיכה בישראל כמולדת העם היהודי
ז. רמת התבוללות

לימוד כמותי-איכותי של הסוגיה בקרב יורדים בארה"ב ובפזורות נוספות שבהן מספר זה משמעותי (גרמניה, אוסטרליה, קנדה, הקהילה האירופית לבד מגרמניה וכו') יוכל לסייע בעיצוב קריטריונים כמותיים להערכת המציאות הקיימת, ולקביעת קו תיחום ראוי. משום שאף שאנו עוסקים כאן בפן העקרוני של השאלה, איננו צריכים להתעלם מהיבטים מעשיים שלה כאשר באים לתרגם את העיקרון להחלטות אופרטיביות.

אשר לשאלה: מה דינו של "יורד"? - תקפה בעיני הגישה שהבעתי קודם, לאמור: המבחן אינו מבחן הזכות להצביע, אלא מבחן שימור מעמדו כאזרח; וזכות ההצבעה נובעת מהיות האדם אזרח. מאידך, צריך להמנע ככל האפשר מטריקת דלת מוחלטת ולהותיר את ההחלטה הסופית באשר להתפתחות כיוונה ותוצאותיה בידי האינדיבידואל, בידי האזרח. הרגולטור, גם במקרה זה אינו חונך אישי של האזרח אלא מי שמגדיר את חוקי המשחק ותוחם את המגרש. מובן שאמירה זו אינה משפטית כי אם ערכית-מדינית, ולדעתי כך יש להתיחס אליה בראש וראשונה.

ב. המישור "המעשי";השיקולים המעשיים נוגעים בעיקר לשתי סוגיות: 1. מי יכול להרוויח פוליטית משינוי החוק; 2. מה תוכל המדינה להרוויח מכך. מהתגובות שאנו שומעים עד כה, נראה בברור שהדוברים מתיחסים לסוגיה הראשונה, וכמעט שאינם נותנים דעתם לסוגיה השניה. אלא שגם בהקשר לסוגיה הראשונה, לא ברור על מה מתבססות ההערכות שמהן גוזרים הדוברים את עמדותיהם, ואנסה להרחיב מעט בהמשך.

מי יכול להרויח פוליטית;

אינני בטוח שיש לשאלה זו תשובה בדוקה. הדרך הטובה והאמינה לבחון סוגיות מסוג זה היא לבדוק את היקף ההשתתפות בפועל במספר מערכות בחירות, ולפלח את פרופיל דפוסי ההצבעה ואת מגמות ההצבעה כפונקציה של הזמן. עבור פוליטיקאי מצוי זהו סיכון לא פשוט, ועבור חלקם - "סיכון קיומי". דומה שלרוב הפוליטיקאים נוח יותר לשמור על מצב קיים שבו למדו כבר להשתכשך במי-אפסיים, מאשר לקדם שינוי שתוצאותיו מסוכנות, או למצער אינן ברורות.

חלופה מסוכנת פחות אבל די מורכבת לביצוע, קשורה בעריכת סקרים בין ישראלים שחיים בחו"ל ומועמדים להכלל בין מי שיוכלו להשתתף בבחירות עפ"י עקרונות החוק החדש, ו"ללמוד את הראש שלהם". גם בכך טמונים "מוקשים" שפוליטיקאים רבים יבקשו לעצמם מפלט מלהתמודד עימם, למשל: כיצד מנהלים תעמולת בחירות בחו"ל? כיצד עוקבים אחר שינויי הדעות בקרב קהל המצביעים שבחו"ל ובכמה כסף עולה הדבר? כיצד, עד כמה התהליך הוא הפיך? ועוד.

אין ספק שמפלגות גדולות "ועשירות" יותר מאחרות, יטיבו להתמודד עם המורכבות הנוספת ומכאן שהן עשויות להגדיל במידה כזו או אחרת את מאגר המצביעים הפוטנציאלי שלהן; אחרות, מטבע הדברים, תמצאנה ניזוקות, שהרי המשחק הוא "משחק סכום אפס". כמו-כן, סביר להניח שמפלגות ותיקות ומבוססות, או מפלגות שיש להן בסיס אידאולוגי מזוהה היטב, תמצאה בעמדת מוצא נוחה יותר לגרוף קולות בקרב ישראלים היושבים בחו"ל, מאשר מפלגות חדשות או אמורפיות. גם תמהיל הגילים של קהל הבוחרים הפוטנציאלי בחו"ל ואינדיקטורים נוספים עשויים להשפיע על פרופילי ההצבעה.

התגובות הראשונות ליוזמת החוק מחוגים פוליטיים ופסאודו-פוליטיים מקומיים, מצביעות על חלוקה ברורה של תומכים בו בגרעין הקשה של הקואליציה הנוכחית, ומתנגדים לו באופוזיציה וברוב המפלגות הקטנות. את תגובת האופוזיציה הראשית, כאופוזיציה, קל להבין - לכל מה שאומרת הממשלה "כן", אומרת האופוזיציה "לא", או "כן, אבל...", שפרושו המעשי הוא לא.

אולם צריך להיות ביקורתי להכעיס או שיטחי להטריד כדי לחשוב שהאופוזיציה עד כדי כך רדדה שכל מערכת השיקולים שלה נשענת על "איפכא מסתברא" לממשלה, ללא שום שיקול ענייני. ומשום שלא שמענו מהאופוזיציה הראשית טיעונים אלא סיסמאות שבאות לכסות על האמת, אני נוטה ללמוד מעמדתה שהיא חוששת מתוצאות פוליטיות לרעתה מיוזמת הממשלה בחוק זה. ואם אכן כך הוא, אך טבעי הוא שהממשלה תמשיך לקדם את החוק.

היוזמה לחוק זה באה מספסלי "ישראל ביתנו", אולם תמיכת ראש הממשלה בו מכוונת בין היתר גם לרצות שותפה חשובה שלו בקואליציה ובצדק. אחרי שהניח לברק "להתפרע" בנושאים שונים בכדי לשמר את גרעין השליטה שלו במפלגת העבודה השסועה, הגיע הזמן שיאפשר משהו גם לשותפיו בקואליציה מימין. נושאי-הפנים נוחים עבורו כיום למטרה זו יותר מנושאי החוץ, שבהם נאלץ לערוך קונצסיות חשובות כלפי ארה"ב, בכדי להמנע ממשבר גלוי עם מימשל אובמה. מפלגת העבודה נמצאת כיום על קו התפר שבין מפלגה קטנה לבין מפלגה שעמדותיה החברתיות-כלכליות והביטחוניות-מדיניות נמצאות בדעיכה מתמשכת בקרב אזרחי ישראל היהודים.

משתי סיבות אלו גם יחד, קל להבין מדוע אינה נלהבת מהיוזמה החדשה. אולם, גם אם היוזמה באה מצידה של "ישראל ביתנו" ונתמכת ע"י ראש הממשלה בין היתר משיקולים אלקטוראליים, אין סיבה שלא לבחון אותה בראש וראשונה בחינה לוגית ועניינית. ההנחה שאופוזיציה – מחוץ לממשלה או בתוך הממשלה - חייבת לנהוג בכל עניין ונושא כ"קוטב השלילי" של הממשלה, היא הנחה פשטנית ושגויה; גם לאופוזיציה רצינית ראוי שתבחן לפעמים את טובת המדינה... .

קל יותר להבין את המפלגות הקטנות, או את המפלגות שמרכזי הכובד של בוחריהם נמצאים באופן ברור וחד-משמעי כאן, בישראל, כגון המפלגות החרדיות. להן אין מה להרוויח משינוי החוק למעט, אולי, הקלה מינורית בתדמית השלילית הנלווית לכך שהן מבקשות להשפיע על חיינו דרך מעורבות פוליטית, מבלי שישתתפו בנטל הביטחון והכלכלה באותה מידה. טענה זו כיום הינה דמגוגית לנוכח היקף ההשתמטויות, הסרבנויות, השיחרורים והפטרים והניצול בפועל מצד צה"ל של חייבי שרות העומדים לרשות הצבא בשירות סדיר ובמילואים. גם מצב השירות הלאומי, חרף השיפור שחל בו בשנים האחרונות, אינו תומך בטיעון זה. בפרק הקודם עסקתי בשיקולים העקרוניים ולא אחזור על כך כאן. אזכיר רק שסוגיית ההצבעות לכנסת היא חלק מסוגיה רחבה הרבה יותר של מהותה וערכה של האזרחות הישראלית: נטיב לעשות אם נקבל את ההחלטות בסוגיית זכויות ההצבעה, על בסיס עקרוני של מימוש זכויות אזרח ולא על בסיס שולי ושיטחי שאליו גולש לעיתים קרובות הדיון הנוכחי.

מבחינה מעשית יכולה מדינת ישראל להרוויח מהשינוי המוצע כמה וכמה יתרונות. אמנה חלק מהם:

א. תיקון עוול לישראלים, אזרחים לכל דבר ועניין, החיים בחו"ל מסיבות אוביקטיביות, מעשיות או נסיבתיות, ואינם מורשים לממש זכויות אזרח יסודיות שלהם במצב הקיים. אין ספק שהדבר חורה לרבים מהם ובצדק, ואין ספק שכל עוולה שאינה הכרחית לטובת הכלל, היא עוולה מיותרת; עוולה זו, לטעמי, מיותרת. במתן אפשרות להצביע, המדינה אינה מעניקה לאזרחים זכות שאינה מגיעה להם בדין, אלא הופכת מצב בלתי-סביר בעליל לסביר יותר, תוך שמירת אינטרסים ציבוריים אמיתיים.

ב. חיזוק הקשר עם ישראלים החיים בחו"ל והגדלת המוטיבציה לחזור ולהשתלב בהוויה הישראלית. מי שלא החליט לפרוש ממדינת ישראל, גם אם הוא מתקשה להחליט על מועד חזרתו אליה, ראוי לעידוד, סיכוי ותמרוץ. יש לנסח את החוק כל שיתמוך במטרות אלה.

ג. העמקת העניין בנעשה בישראל, אם לא באותה מידה במשך כל הזמן, אזי לקראת בחירות ובהקשר לסוגיות הנמצאות בהן במוקד ההחלטות הלאומיות.

ד. השפעה על המציאות בישראל במגמה שתקל את החזרה אליה. לפחות חלק מהישראלים החיים בחו"ל חיים שם משום שסיבות חברתיות, כלכליות (בעיקר), רפואיות, אישיות ואחרות, גרמו להם "ליטול פסק זמן" במקום אחר. זו תופעה סבירה, זה אנושי ואינו מחייב גט כריתות, (במקום שיש הצדקה לגט כריתות, כפי שכבר הוסבר, יש לעגן זאת בחוק האזרחות ולא באפשרות להצביע). השפעתם של ישראלים אלה על המציאות בישראל, תהיה תמיד חלקית ומשנית בגלל משקלם היחסי באוכלוסיית המצביעים, אולם יכולה לעיתים לסייע גם לחזרתם לארץ. עצם העובדה שהם משפיעים, תהווה עבורם דרך חיובית ליצירת קשר, מעורבות ואחריות – לא אצל כולם, כמובן, אבל די אם תעשה זאת בקרב חלקם כדי להצדיק את המהלך.

ה. עידוד החזרה לארץ ברוח הציונות הוא מטרה לאומית מרכזית. לרוב המכריע של ישראלים החיים בחו"ל מבלי שנטמעו בסביבתם, זיקה לישראל שעולה לרוב על זיקותיהם של ציבורי עולים פוטנציאליים שאותם מבקשת המדינה לשכנע לעלות. כמעט מכל בחינה שהיא קל יותר להחזיר לארץ ישראלי שחי בחו"ל ואיננו "יורד מובהק", מאשר לשכנע עולה שלא התכוון לכך ואינו יודע במה מדובר. הישראלי יודע לרוב היטב במה מדובר, ואם החליט לחזור סיכויי הקליטה שלו טובים מאוד. חיזוק הקשר והזיקה לישראלים ע"י שיתופם בפועל בהכרעות שלנו, עשוי לתרום אצל לא מעטים מהם את הערך המוסף החסר כדי להניעם לשוב. אין סיבה לוותר על סיכוי זה.

מכל בחינה שהיא דומה שיש כיום הצדקה לבצע את השינוי הנדרש בחוק האזרחות כדי לאפשר לישראלים החיים בחו"ל, במגבלות אופרטיביות מסויימות, להשתתף בבחירות גם כשאינם נמצאים פיסית בישראל. אין לקבל תיקון חלקי וקטנוני מן הסוג שמציעים אחדים בתוכנו, לאמור: יגיעו לארץ ויצביעו כאן. מימוש זכות האזרח אינה צריכה להיות כרוכה ב"קנס" כספי, או בקושי מינהלי מיותר. מבחינה עקרונית זו זכותו של כל אזרח.

השאלה האמיתית שעליה אנו נדרשים להשיב היא מי מהישראלים החיים בחו"ל נחשב על ידינו עדיין כאזרח לכל דבר ועניין, ומי לדעתנו הכריז על "פרישה" מאזרחותו ואיננו מוכנים להניח לו אפילו למראית עין להחזיק בה. מן ההחלטה העקרונית הזו, יגזר בקלות יחסית הפתרון לשאלת ההצבעה. אני ממליץ לא לדחות ולא להתחמק מהכרעות, אלא למסד את הדברים בחוק ולהתחיל ליישמם בהקדם האפשרי.