לא כל רב הוא פסיכולוג

בציבור הדתי-לאומי, שדבריי מופנים אליו, יש עדים רבים לתופעות שתוארו לעיל. יודעי דבר מספרים כי גם במוסדות חינוך עיליים, נקלעים לסבך מצוקות נפשיות על-רקעים מגוונים. מביני לב ונפש טוענים כי הן באות לידי ביטוי קיצוני בעיקר בצמתי הכרעה, וניתן לזהותם בתשומת לב ונפש; בחירת מוסד חינוכי, עזיבת מסגרת לימודית, שירות צבאי או לאומי, פנייה למקצוע והכרעות הנושקות ל'בינו לבינה'. עוד מדווחים בקיאי תורת הנפש כי לעתים התוצאות קיצוניות והרסניות, הרבה מעבר למה שנודע לסובבים או ברבים.

לא כל הרבנים ניחנו ב'חוכמת לב' ובכישורי יעוץ-נפש, וגם הדיסטאנס מן הסתם מפריע. אני פונה בזאת בקריאה משולשת כתובת; אל הנוער 'שחש בליבו' אשא דברי: פנו לייעוץ מקצועי, ולא תמיד לרבנים (ובוודאי לא לאנשי תקשורת, וכל שכן אם הם בעצמם 'שנו ופרשו'). לפרנסי הציבור, רבניו ומחנכיו אשטח תחינה: הבו לבני הנעורים יועצים פסיכולוגיים זמינים וממוסדים. להורים, לשכנים ולחברים אציע: פיקחו עיניים! אַתְרו וכַּוְנו.

לפני שבועיים, בפרשת יתרו, תמהתי באוזני הקוראים האם קבלת התורה בהר סיני הייתה בתערובת, או בנפרד - גברים ונשים? הבו גודל לרב צדוק אליאב, ר"מ בישיבה הגבוהה 'מצפה יריחו' שהפנה לפרקי דרבי אליעזר (מא) שם נאמר: "רבי פנחס אומר: ערב שבת עמדו ישראל בהר סיני, ערוכים האנשים לבד והנשים לבד". יישר כוח!

להפיס את דעתן של פמיניסטיות העלולות ל'היפגע' ממדרש זה אעתיק את המשך המדרש: "אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור להם לבנות ישראל אם רוצות הן לקבל את התורה. ולמה? לפי שדרכן של אנשים הולכין אחרי דעתן של נשים".

נגזר כנראה על בני דורנו להיות שקועים בהתלבטויות ובמתחים מכל כיוון, וחשופים לגירויים ולחצים מכל זווית. הדברים אמורים בכל הגילאים ובכל המגזרים, אך הפעם אפנה את מבטי דווקא לבני ולבנות הנעורים. אין זה סוד שרבים (ורבות, וכן להלן לשון זכר מכוונת גם לנקבה) מהם שרויים במצוקות בתחומי אמונה, אורח חיים, חֶברה, רגשות ועוד. רבים נתונים בדילמות בהקשרים של 'בינו לבינה', של זהות מינית, של הרהורי נטישת מסורת אבות, של מעמד חברתי, של בחירת מקצוע, של מתח בין מימוש עצמי לתרומה לציבור, של מאבק בין-דורי וכיו"ב. עד מהרה מוצא המתלבט מתלבטים כמוהו, וכמדומה שבנושאים אלו 'אחים לצרה' אינם נחמה אלא אולי להפך...

אינני יודע דבר על המתרחש בחברה החילונית, והאם בכלל יש בה התייחסות ממוסדת לבעיה, פרט ל'יועצת' בית הספר. אינני יודע האם באוניברסיטות ובמכללות קיים שירות זמין של יעוץ פסיכולוגי לתלמידיהן. ובקצה השני של הסקאלה, בחברה החרדית, כנראה ש'אפקט החממה' משמש פתרון (זמני) לטאטוא בעיות נפשיות וחברתיות מתחת לשטיח. במגזר זה המסגרת המשפחתית והחינוכית לוחצת ומצליחה במידה רבה 'למרוח' לבטים והרהורי ייאוש ונטישה למיניהם. כמו-כן, ה'תוצר' החרדי הוא די מודולארי ומעטים צמתי ההכרעה בחיי הצעירים.

לפני שבוע, בפרשת משפטים, הטלתי ספק בגיטין שנערכו בשנתיים האחרונות, מפסיקת בג"צ לאסור עליהם לדון בדיני ממונות, אלא רק בנישואין וגירושין, ובעיקר לאחר פסק הרב אלישיב שאכן "גזילה היא בידם". ונשאתי ק"ו בעצמי: אם הרב שרמן מטיל דופי ב'גיורי הרב דרוקמן' בשל פסול אישי בדייני הגיור, אעכ"ו שיש להטיל דופי ב'דייני גזילות'.

בעקבות פניות שונות שקיבלתי התפרסמה מיידית הבהרה באתר מכון 'צומת' (וכן באתרי 'ערוץ 7' ו'כיפה') לאמר: "הבהרה: אינני חושב לרגע שאכן הגיטין פסולין, ואני מתנצל בפני מי שהבין את דבריי כפשוטם. לא באתי אלא לדחות מכל וכל את פסקי הדין המבטלים גיורים למפרע, בתואנות שונות. לבי לבי על אלפי המתגיירים שחוששים, בטעות, שמא אכן גיורם יבוטל".

הדיין הרב אוריאל לביא העיר כדלהלן, ותגובתי בצידו: (א) גם אם הדיינים 'גזלנים' הגט כשר כי העיקר הם עדי המסירה. תגובתי: גם אם דייני הגיור 'אפיקורסים' - העיקר הם דייני הטבילה. (ב) בג"צ שאסר על דיינים לשמש כבוררים לממונות איננו בעל-הבית. המעביד (משרד המשפטים) שותק גם לנוכח המשך דיוני ממונות בבתי הדין ו'שתיקה כהסכמה'. תגובתי: ראוי היה, בסיטואציה שנוצרה, שהדיינים יפנו בשאלה ישירה למעביד. כזו לא היתה, ומסתמא לא תהיה.